פרסומים

מאז מתקפת ה-7 באוקטובר ניצבים מנהיגי העולם הערבי בפני אתגר מורכב: מצד אחד, משטרים ערביים "מתונים" במדינות וביניהן מצרים, ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות וערב הסעודית, סולדים מדרך "ההתנגדות" של חמאס ומזיקתו לציר האיראני, מייחלים לסילוק שלטון הארגון ברצועה ומזדהים בכך – גם אם בחשאי – עם יעדי המלחמה של ישראל; מנגד, עמדות ברוח זו כמעט שאינן מתווכות לדעת הקהל הערבית, כאשר השיח הגלוי הרווח כלפי חמאס נותר אוהד בעיקרו. כתוצאה מכך, בשעה שחמאס מתמודד עם לחץ צבאי רציף מצד ישראל, הוא אינו חשוף די הצורך ללחץ ערבי ציבורי מקביל. מציאות זו מאפשרת לארגון לפעול בתחושה שיש לו מעטפת תמיכה ברחוב הערבי ומחזקת את דבקותו בהצבת תנאים נוקשים לשחרור החטופים ולסיום המלחמה ואת אמונתו ביכולתו לשרוד כשחקן רלוונטי ולגיטימי לאחריה.

למעט איחוד האמירויות ובחריין, מדינות ערב לא גינו רשמית את מתקפת ה-7 באוקטובר או את חמאס, שיזם אותה. במצרים, למשל, חמאס מוצג תדיר כארגון התנגדות לגיטימי, הנאבק מאבק צודק, גם אם חסר תוחלת, בכיבוש הישראלי. דוברים מצרים רשמיים וסמי-רשמיים נוטים להתעלם מהזוועות שביצע הארגון ב-7 באוקטובר ומניצולו את האוכלוסייה העזתית "כמגן אנוש" להמשך שרידותו, ובוחרים להתמקד בביקורת על ישראל. המסר המעוות המשתמע מכך הוא שישראל – ולא חמאס – היא הגורם התוקפן והאחראית לפרוץ המלחמה, להרג הנרחב ולסבלם של תושבי רצועת עזה.

עמדות ערביות ברוח זו ניכרות לכל אורך המלחמה. כך למשל, פגיעות בילדים ובנשים בישראל – בניגוד לפגיעות בנשים וילדים ברצועה – אינן מוקעות. ההתנקשות בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הניה, גררה גינויים ערביים חריפים נגד ישראל ולא הוצגה כמלחמה מתחייבת בראש ארגון טרור. היא הוגדרה על ידי מצרים כ"הסלמה מסוכנת", על ידי ירדן כ"פשע", ועל ידי ערב הסעודית כ"הפרה בוטה של ריבונות איראן". יתרה מכך, מירב הלחץ הערבי הגלוי להתגמש למען השגת הפסקת אש מופעל על ישראל ולא על חמאס (גם אם מאחורי הקלעים מועברים לארגון ממצרים וקטר מסרים תקיפים יותר). טון ערבי נוקב יותר כלפי חמאס נשמע, לעיתים, מצד יריביו הפנים-פלסטיניים בעזה וברמאללה.

הסיבות להימנעותן של מדינות ערב מהגברת לחץ פומבי על חמאס הן: חשש מדעת הקהל הביתית, בפרט במדינות שבהן מעמד המשטרים בתחושת סכנה עקב אתגרים כלכליים ודמוגרפיים; רצון לשמור על עמדת תיווך שלא תיתפס "פרו-ישראלית" (במיוחד במקרה מצרים); סנטימנט היסטורי של איבה לישראל בקרב גורמי מפתח באליטות השלטוניות; אי-בהירות אשר לכוונות ישראל "ביום שאחרי המלחמה" והחשש שהיא חותרת לכיבוש הרצועה ולהחלת ממשל צבאי עליה; ספקות לגבי יכולתה של הרשות הפלסטינית לשלוט ברצועה במקום חמאס. בנוסף, דאגתן של מדינות ערביות מפגיעה ביחסיהן עם הפטרוניות האזוריות של חמאס – קטר, טורקיה ואיראן – מצמצמת את מרחב הגמישות הרטורית שלהן.

ואולם, כפי שהוכח בעשרת החודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, העמדה ה"רכה" כלפי חמאס אינה משרתת את האינטרס הערבי הבסיסי בהשגת הסכם הפסקת אש בת-קיימא, בתנאים שעשויים להיות מקובלים גם על ישראל. הסכם כזה יסלול את הדרך לסיום המלחמה, יבלום את מגמת הנזקים ההומניטריים, הכלכליים והביטחוניים הנצברים, הנגרמים לפלסטינים ולמדינות ערב בעטיה ויסייע במניעת הסלמה מסוכנת בין ישראל לחזבאללה ולאיראן, שעלולה להידרדר למלחמה אזורית. יתרה מכך, בידוד ודה-לגיטימציה של חמאס ימצבו את הרשות הפלסטינית כחלופה שלטונית, ויקשו על התאוששות חמאס והפרויקט האסלאמיסטי ברצועת עזה בפרט וברחבי האזור בכללותו.

ניסיון העבר מלמד כי לחץ ערבי על חמאס עשוי להיות אפקטיבי נוכח רגישות הארגון לדימויו הציבורי. לדוגמה, ביולי 2015, לאחר רצח התובע הכללי של מצרים על ידי פעילי טרור שאומנו בעזה, פתחה מצרים בקמפיין דה-לגיטימציה פומבי נגד חמאס. לצד הידוק המצור על עזה, היא איימה בקידום סנקציות נגד הארגון, ביניהן הגדרתו כארגון טרור, אם לא ייעשה תיקון שורשי במדיניותו. לאיומים אלה נלווה מסע השחרה של חמאס, שתואר בתקשורת המצרית כזרוע הצבאית של האחים המוסלמים. הלחץ נשא פרי והוביל ב-2017-2016 לגיבוש הבנות בין הצדדים, שבמסגרתן ניתק חמאס את קשריו עם "מחוז סיני" של "המדינה האסלאמית" וריסן את חתרנותו נגד מצרים.

גם כיום נשמעים בשולי השיח הערבי קולות ביקורת על חמאס, שמוטב אם יישמעו מצד קשת רחבה יותר של מעצבי דעת קהל, ובהם מנהיגים, עיתונאים ואנשי דת. כך למשל, מאמר שפורסם בשלהי יולי ביומון המצרי הממסדי "אל-דסתור" הטיל ספק ביציבות הנפשית של מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, ובכשירותו לתפקידו, וקרא להרחקתו ממוקדי קבלת ההחלטות. הוא קבע שחמאס אינה תנועת שחרור לאומית הנאבקת למען האינטרס הפלסטיני, אלא ארגון הפועל בשם האג'נדות של איראן, האחים ומוסלמים וטורקיה. יתרה מכך, נטען עוד, הארגון הפר את דיני האסלאם כשחטף נשים וילדים, החביא אותם באזורי מגורים אזרחיים ולא סיפק לתושבי אותם אזורים מקומות מקלט - מה שהביא למותם של עשרות אלפי חפים מפשע.

האתגר העומד בפני מדינות ערב הוא סבוך ומצריך איזון עדין: להוקיע את חמאס ולהתנער מדרכו מבלי להיראות כתומכות בישראל ומפנות גב לעניין הפלסטיני. עם זאת, ככל שהמלחמה נמשכת וחמאס נתפס כמסכל כל מתווה להפסקת אש והחזרת החטופים, כמסכן את האינטרסים הערביים וכגורם להסלמה אזורית, גוברת הסבירות שיותר מדינות ערביות ישקלו לגלות עמדה תקיפה יותר כלפי הארגון. האמצעים שיכולות מדינות ערב לנקוט אפוא להגברת תחושת הבידוד והדה-לגיטימציה של חמאס מגוונים:

1. גינוי פומבי: מוטב שמדינות ערב יגנו בפומבי – גם אם באיחור – את פעולות חמאס, ובמיוחד את מתקפת ה-7 באוקטובר שיזם הארגון, מעשיו הברבריים המעוותים את רוח האסלאם והשלכותיהם בדמות פריצת מלחמה עקובה מדם, המסבה סבל בל ישוער לכל עמי ומדינות האזור, ובראש ובראשונה לעם הפלסטיני ולתושבי רצועת עזה.
2. הסברה: יש להשיק קמפיין תקשורתי שידגיש את הנזק שמסב חמאס לעניין הפלסטיני ולאינטרסים הערביים ואת זיקתו של הארגון לאסלאם הפוליטי ולציר ההתנגדות בהובלת איראן. לשם כך על ערוצי תקשורת ערביים רשמיים לאפשר במות מרכזיות ורחבות תפוצה לקולות ביקורת פלסטיניים וערביים נגד חמאס, שמוגבלים כיום ברובם לרשתות החברתיות. הביקורת על חמאס אינה עומדת בסתירה לתמיכתן של מדינות ערב בזכויותיו של העם הפלסטיני ולביקורתן המקבילה על סרבנותה של ממשלת ישראל לתהליך מדיני, שתכליתו לקדם את מתווה פתרון שתי המדינות.
3. צעדים משפטיים: יש לבחון נקיטת סנקציות נגד פעילים התומכים בחמאס במדינות ערב או מגייסים תרומות למען הארגון, למנוע גילויי תמיכה בחמאס במרחב הציבורי והווירטואלי מצד גורמים אסלאמיסטיים ואף לשקול את הגדרת חמאס כארגון טרור על ידי הליגה הערבית.
4. הגבלת פעילות חמאס: יש לאיים על חמאס בנקיטת צעדים להצרת פעילותו במדינות ערב והנמכת דרג ומעמד היחסים והמפגשים עמו. צעדי העונשין עשויים לכלול סגירת משרדים, מניעת גיוס כספים, הטלת סנקציות על מנהיגים, הגבלות מעבר ותנועה ועיקול חשבונות בנק.
5. עידוד שיח דתי חלופי ומתון: מוסדות דת מדינתיים ערביים, דוגמת אל-אזהר במצרים, מצופים להימנע מערבוב הדת בפוליטיקה או לחילופין - להוקיע בפה מלא את פעולות הטרור שביצע חמאס נגד אזרחים חפים מפשע ככאלו שאינן לגיטימיות מבחינה הלכתית-אסלאמית.
6. בניית חלופה לשלטון חמאס ברצועה באמצעות חיזוק הרשות הפלסטינית: מדינות ערב יכולות להגביר את תמיכתן ברשות פלסטינית "מחודשת" כחלופה לחמאס, תוך סיוע ביישום רפורמות שיאפשרו את חזרתה לרצועת עזה כגורם שלטון לגיטימי הנהנה מאהדה ציבורית רחבה. עמדה זו יכולה להיתרגם לפעולות במישורים הדיפלומטי, הכלכלי, ההומניטרי, הביטחוני והתקשורתי. איחוד האמירויות מהווה דגם ערבי חיובי למעורבות בכיוון זה דרך החזון להקמת "כוח משימה בינלאומי זמני" לעזה, בעל שלוש מטרות אב: טיפול במשבר ההומניטרי; כינון חוק וסדר; והנחת אבן פינה לממשלה מוסמכת לרצועת עזה תחת רשות פלסטינית לגיטימית אחת.

על ישראל לדרבן את מדינות ערב, בדגש על מדינות השלום ו'הסכמי אברהם', לבחון את אפיקי הפעולה המוצעים. באפשרותה לעודדן ליישם צעדים אלה אם תגלה נכונות עקרונית להתקדם במקביל לעבר מימוש חזון "שתי מדינות לשני עמים", תאפשר קידום יוזמות בשילובן לייצוב ולשיקום הרצועה ביום שאחרי המלחמה ותתחייב להסיג את כוחות צה"ל מהרצועה לאחר שיתגבש שם שלטון מתון הקשור לרשות פלסטינית מתוקנת. לשם כך, על ישראל להבחין בין חמאס לאוכלוסייה הפלסטינית, להגביר את פתיחותה לשיתוף פעולה עם גורמים פלסטיניים פרגמטיים שאינם חמאס (הדוחים את אתוס ההתנגדות האלימה) ולהדגיש את האיומים שצפויים לאזור אם חמאס ייתפס בתום המלחמה כמנצח.

המזרח התיכון אינו זירה למשחק סכום אפס ערבי-ישראלי או מוסלמי-יהודי, אלא מרחב לדינמיקה הכוללת מכלול אינטרסים משותפים רב-צדדיים, שיש לטפחם דרך שיח אחראי ושקט. הסכמה סביב הצורך בהחלשת חמאס וציר ההתנגדות עשויה לשמש בסיס מועיל לשיתופי פעולה פרגמטיים בין כלל השחקנים השואפים לעיצוב אזור יציב, אינטגרטיבי ומשגשג ביום שאחרי המלחמה.