פרסומים

הלחימה בחמאס ברצועה – עבר והווה

מוסכם שאי-המוכנות לאתגר התת-קרקע ברצועת עזה היה אחד הכשלים המרכזיים של צה"ל לפני ובזמן המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023. המבצע רחב ההיקף לפגיעה במנהרות ובמערכי חמאס שבתוכן באמצעות חיל האוויר במסגרת מבצע "שומר חומות", מאי 2021, היה בעל אפקט מצומצם בהרבה מזה שנחגג בשעתו. נגד מנהרות חמאס ההתקפיות אל שטח ישראל הוקמה, בהשקעה עצומה, חומה תת-קרקעית לאורך הגבול – מה שלא מנע את מתקפת חמאס מעל פני הקרקע. אבל צה"ל לא התכונן לכיבוש הרצועה, לא הכין את עצמו כראוי לאתגר התת-קרקע ההגנתי של חמאס – עיקר תפיסת ההגנה של הארגון – והטקטיקות והאמצעים שהכין לא עמדו במבחן.

אורך "המטרו" של עזה מוערך בכ-500 – 600 קילומטר. הוא קישר את כל מערכי חמאס, מפקדותיו ומתקניו לאורך הרצועה ולרוחבה, וחיבר אלפי פירים שהוליכו לעמדות לחימה בתוך מבנים במרחב העירוני ועמדות לשיגור רקטות לעבר ישראל. לנוכח הסכנות הכרוכות בטיהור המנהרות, התהליך מתנהל בקצב איטי והשמדתן דורשת כמויות דמיוניות של חומרי נפץ ואמצעים אחרים. צה"ל עדיין רחוק מהשלמת טיהור המנהרות והשמדתן. כל זה מוכר וידוע היטב.

מכאן למשמעויות האסטרטגיות של תופעת התת-קרקע ברצועת עזה. נתחיל בחידוד ההבדל בין זירות אחרות שצה"ל פעל ופועל בהן נגד גרילה וצבאות גרילה. התנאים הייחודיים של הרצועה בהקשר זה ידועים אף הם: אבן החול הרכה של הרצועה מאפשרת חפירה קלה יחסית במרחב התת-קרקע, וזאת בניגוד לסלעי הגיר הקשים שבזירות לבנון והגדה המערבית. כתוצאה מכך, פעולת צה"ל בזירות אלו נשאה ונושאת אופי שונה מאוד.

בלבנון התת-קרקע של חיזבאללה היה מוגבל מהותית. חיזבאללה חפר מנהרות התקפיות לתוך ישראל (שהושמדו בעיקרן בדצמבר 2018-ינואר 2019), וגם מיקם מחסני טילים, מאגרי תחמושת, סדנאות ייצור ועמדות של הפיקוד העליון שלו באתרים חצובים. גם עמדות טקטיות ונקודות הצטיידות וריכוז של כוחות חיזבאללה בתוך ומחוץ לכפרים בדרום לבנון היו במקרים רבים חפורות בסלע. אבל מחוץ לעמדות הטקטיות, חלק מכריע מהמערכים החפורים "האסטרטגים" יותר היו ספציפיים ומוגבלים מאוד במיקומם, וידועים ברובם הגדול היטב למודיעין הישראלי. לפיכך, כשהתחיל להתגלגל בספטמבר 2024 השלב ההתקפי במערכה מול חיזבאללה, השמיד חיל האוויר בתוך שעות, ימים ושבועות בודדים את מרבית המערכים הללו, בעוד דרגי הפיקוד הטקטי של הארגון חוסלו באופן גורף לא פחות במקומותיהם או בתנועתם מעל לפני הקרקע. בשנת מלחמת ההתשה בצפון שקדמה לתחילת המתקפה הישראלית, פעלו כוחות מיוחדים של צה"ל לחשיפה והשמדה של בונקרים ומנהרות של חיזבאללה בדרום לבנון. ואילו בשלב העצים של המערכה הצטמצם תפקיד כוחות הקרקע בעיקרו לטיהור קו המגע לאורך הגבול. בזירה הלבנונית הושגה איפה הכרעה מוחצת, ובזמן קצר, בעיקר באמצעות השילוב אוויר-מודיעין, וזאת מול יריב שנחשב – בצדק – לחזק ומסוכן בהרבה מחמאס.

ואכן, התמשכות המערכה ברצועת עזה על פני כמעט שנתיים נובעת באורח מכריע מאתגר התת-קרקע. מעבר לבעיית החטופים שמגבילה במידה לא מעטה את פעולת צה"ל, מרחב התת-קרקע האדיר ברצועה מאפשר לחמאס למצוא מחסה, להסתתר ולהיבלע במרחביו. משם יחידות גרילה קטנות של הארגון מגיחות מפירים נסתרים בתוך השטח העירוני הבנוי או ההרוס, מציבות זירות מטענים, משגרות רקטות RPG ומטילות או מצמידות מטענים. עם כל הניסיון והמיומנויות שרכש צה"ל בנושא, אין כרגע דרך מעשית פשוטה לנטרל את אורח הלחימה הזה. יתרה מזו, לא רק אורך הלחימה המתמשכת ברצועה אלא גם הקושי להשיג בה הכרעה וכן סדר הכוחות העצום שהיא דורשת – בחטיבות ואוגדות הסדיר והמילואים – נובעים ישירות מקוצר המענה לאתגר התת-קרקע ונגזרותיו. באין מענה אפקטיבי, הרווית השטח בכוחות גדולים מאוד והתקדמותם עקב-בצד-אגודל נכפים על צה"ל כברירת המחדל.

משך המערכה ברצועת עזה, הקושי להשיג בה הכרעה, והיקף הכוחות העצום שמושקעים בה נעוצים אפוא כולם ישירות באתגר התת-קרקע.

התת-קרקע הוא רכיב חשוב בדפוסי הלוחמה הא-סימטריים, נמוכי החתימה, שאימצו כוחות בלתי-סדירים במלחמתם עם צבאות מדינתיים עדיפים. הוייטקונג היה הראשון שהשתמש בתת-קרקע בהיקף נרחב מאוד נגד ארצות הברית, שהתקשתה במציאת מענה לאתגר. אלא שהתת-קרקע של הוייטקונג היה כנראה רק כמחצית מאורכו של התת-קרקע ברצועת עזה, והוא נפרש בעיקר בנתיבי הג'ונגלים הלא מאוכלסים ולא במרחב עירוני צפוף. במובן זה, התת-קרקע ברצועת עזה הוא ייחודי בהיקפו ובמשמעויותיו לא רק מול זירות לבנון והגדה המערבית, אלא גם ביחס לתמונה הגלובלית, ובכללן זירות המערכה של האמריקאים בעשורים האחרונים: נגד אל-קאעדה והטליבאן באפגניסטן ונגד דאע"ש בעיראק ובסוריה. בכולן היה שימוש משמעותי, אבל מצומצם בהרבה, בתת-קרקע ובמנהור.

אופי הקרקע הוא חלק מן ההסבר לשוני בין זירות אלה לבין זירת עזה. אבל, השוני קשור לא פחות במרחביהן העצומים של זירות אלה ומהדלילות היחסית של הכוחות במרחביהן – בהשוואה לתווך הצפוף של רצועת עזה – שלא אפשרו להשתית על התת-קרקע את מערך הכוחות הבלתי-סדירים החותרים לשלוט בהן. בנוסף, עקב סמיכותה של הרצועה לישראל, התת-קרקע בה הוא גם התשתית לירי טילים על ישראל ובסיס להתקפות קרקעיות אל שטחה – מציאות שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם בהתמודדות מול גרילה. התת-קרקע ברצועה מהווה אפוא אתגר ייחודי, ועד כה חסר תקדים כמעט.

מבט לצפוי בעקבות המלחמה

למציאות יסודית זו יש השלכות משמעותיות לא רק על מצב המלחמה הנוכחית ברצועה, והמשכה, אלא גם על המצב שייווצר בה בעקבות המלחמה. שוב, ההשוואה שנשמעת לזירות אחרות בהקשר זה דורשת בחינה.

בלבנון, חיזבאללה מייצג רק אחת מתוך ארבע העדות הלבנוניות, שרובן רוצות במפלתו ובהחלשתו. גם מחויבותו למאבק בישראל פחותה בהרבה מזו של חמאס. ולבסוף, כפי שהתברר, חיזבאללה חשוף מאוד למהלומות צה"ל, בייחוד מהלומות מהאוויר מכוונות מודיעין.

מכאן למציאות ביהודה ושומרון. במבצע חומת מגן, 2002, צה"ל חזר והשתלט על השטח בשבועות ספורים ובמחיר נמוך יחסית. עוד כשנתיים חלפו עד שהטרור מהשטח דוכא סופית והאינתיפאדה השנייה נשברה. בעקבות זאת החלה הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן לשתף פעולה עם ישראל – במידה משמעותית מאוד, גם אם חלקית ומוגבלת – במלחמה בהתארגנויות הטרור בשטח, בעיקר מצד חמאס. בתוך כך, צה"ל פעל ופועל ביעילות באמצעות כניסות מהירות מכוונות מודיעין של מסתערבים וכוחות רגילים אל מוקדי חוליות הטרור, הקפתם ועצירתם או חיסולם.

המצב ברצועת עזה שונה בתכלית. יש להניח שגם לאחר שישראל תיסוג מהשטח יישארו בו מקטעים עצומים של תת-קרקע שלא הושמדו. יתרה מזאת, מערכים ומקטעים חדשים בתת-קרקע של הרצועה יחפרו כמעט בוודאות על ידי חמאס. הם יאתגרו את המוצבים שצה"ל בונה ברצועת האבטחה לאורך גבול הרצועה ובתוכה כדי להגן על היישובים במערב הנגב, ויאיימו בפשיטה גם על היישובים עצמם – לאו דווקא במתכונת ובהיקף של ה-7 באוקטובר, אבל כאתגר ביטחוני מתמיד. המאבק הקשה שמתנהל בשבועות האחרונים סביב תת-הקרקע בבית חנון, על הגבול ממש, הוא תזכורת חיה לכך.

והעיקר, שרידי מערכת התת-קרקע העצומה שישוקמו, ולו חלקית, וענפים חדשים שלה שייחפרו, ימשיכו לשמש את חמאס כדי להסתיר את לוחמיו, מפקדותיו, מחסניו וסדנאות הטילים המשוקמות שלו ברחבי הרצועה. הבעיה של צה"ל ביחס אליהם היא שקשה מאוד לגלות ולדעת היכן במרחבי תת-הקרקע העצומים כל אלה ממוקמים. בתוך כך יחזור גם איום הרקטות – להטרדה ולהרתעה.

זהו ההבדל בין זירת עזה לזירות לבנון והגדה, שמרבים להשתמש בהם כאנלוגיה רלוונטית כביכול לרצועת עזה. כניסת שלטון פלסטיני שאינו חמאס אל הרצועה בעקבות המלחמה – בין אם של הרשות או "ממשלת מומחים" – היא רצויה מאוד לישראל מבחינות רבות. אלא שיכולתו של שלטון כזה להתמודד עם חמאס צבאית – אפילו ברמה שמתקיימת כיום בגדה – לא באמת קיימת, וגורם התת-קרקע מעצים את הבעיה כפל-כפליים. הפצצות אוויריות ופשיטות קרקעיות ישראליות ייתקלו בקשיים דומים למתרחש היום ברצועה – ויותר מכך, לאחר שחמאס ישקם את כוחו – ויחייבו מערכות וקרבות בהיקף גדול.

כל אלה הם שיקולים החייבים להיות מוכרים במסגרת הדיון ביחס לסיום המלחמה ברצועת עזה בנסיגה ישראלית ממנה.

מה עשוי לשפר את המצב מנקודת המבט הישראלית? נוכחות של מודיעין אנושי פעיל מאוד בזמן אמיתי בשטח, מהסוג שפחת דרסטית בשנות שלטון חמאס בעזה, עשוי לצמצם חלק מאי-הוודאויות הכרוכות בתת-קרקע. התקדמות גדולה בייצור ובהצטיידות במגוון האמצעים המיועדים להתמודד עם התת-קרקע ובבניין היחידות המתמחות בהפעלתם – שכולם לא זכו לדגש הולם לפני המלחמה – חשובים באותה מידה. בתוך כך נודע מקום מיוחד לפריצות דרך טכנולוגיות מקוות בתחומי הרובוטיקה והסנסורים, שעשויות לשפר מאוד את התמונה. ללא כל אלה, וייתכן שגם איתם, התת-קרקע יישאר הגורם המשמעותי ביותר שמעצב וימשיך לעצב את מגבלות הלחימה ברצועת עזה ואת שליטת חמאס בשטח. כל המקווים לשינוי יסודי במציאות העזתית, הכרוך בשינוי עומק תרבותי, אידיאולוגי וחברתי – במקרה הטוב, מפעל לשנים ולדורות – חייבים להביא זאת בחשבון.