פרסומים

הנשיא הלבנוני האחרון, מישל סלימאן, עזב את המשכן הנשיאותי בארמון בעַבּדה לפני יותר משנה, ב-24 במאי 2014. מאז ניסה הפרלמנט הלבנוני יותר מעשרים פעם לבחור את יורשו, אך עד כה ללא הצלחה. תחילה כשל הפרלמנט בהשגת רוב של שני שלישים הדרוש לבחירת מועמד מתוך הקהילה הנוצרית. בסבבי ההצבעה הבאים שנערכו, כדי למלא משרת מפתח סמלית ופוליטית זו, לא הושגה המכסה הנדרשת של נוכחות שני שלישים מחברי הפרלמנט, כדי לתת תוקף לבחירות. הוואקום הנשיאותי הוא סימפטום למבוי סתום פוליטי רחב יותר, שמנע משתי הקואליציות הפוליטיות המרכזיות – 'ה-8 במארס' ו'ה-14 במארס' – להסכים על מועמד שיהיה מקובל על שתיהן, הן משיקולים צרים והן בשל חוסר אמון הדדי מושרש.
מובן שקיטוב פנימי עמוק אינו דינמיקה חדשה בלבנון. כדאי לזכור שמישל סלימאן עצמו נבחר כמועמד מוסכם רק באמצעות 'הסכם דוחה' שהושג בתיווך קטר במאי 2008, ולא מעט בזכות תיווך סעודי-סורי מאחורי הקלעים. ההסכם הביא לקיצם של 18 חודשי שיתוק פוליטי, וגישר באופן זמני על הפער העדתי-פוליטי בין מחנות 'ה-8 במארס' ו'ה-14 במארס'. מאוחר יותר נדרשה לראש הממשלה הנוכחי, תמאם סלאם, אשר מונה לתפקיד במארס 2013, כמעט שנה, כדי לגבש נוסחה לממשלת אחדות לאומית שתהיה מקובלת על כל הגורמים הפוליטיים המרכזיים.
המשבר המתמשך בממסד הפוליטי הלבנוני מנע מהמדינה להעביר רפורמות פוליטיות וכלכליות חשובות, לרבות שינוי שיטת הבחירות הארצית, והביא את חברי הפרלמנט להאריך את המנדט שלהם ולדחות את הבחירות לפרלמנט – בפעם השנייה מאז בחירתם ביוני 2009 – לפחות עד 2017.
ברקע מעגל אכזרי זה של קיטוב פנימי וחולשה מדינתית נמצאת, כמובן, מלחמת האזרחים בסוריה. מאז שפרצה ב-2011, היא העמיקה את הקרע בין קואליציית 'ה-8 במארס' לקואליציית 'ה-14 במארס'. דינמיקה זו ניזונה גם ממעורבותו הגוברת של חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה. בשבועות האחרונים, בעוד לבנון מונה 365 ימים ללא נשיא, החמירו המתחים הפנימיים עוד יותר.
ככל שמלחמת האזרחים המדממת בסוריה התרחבה, כך שקע חזבאללה עמוק בסכסוך, ובסופו של דבר הפך למכפיל כוח מכריע עבור משטר אסד, ולגורם מפתח באסטרטגיית הלחימה שלו. בתוך לבנון, מעורבות פעילה זו הובילה למתקפות חריפות נגד הארגון הלבנוני-שיעי מצד מחנה ה-14 במארס, בהובלת 'תיאר אל מוסתקבל' (תנועת העתיד) של סעד חרירי. הקרבות של חזבאללה בסוריה תרמו גם הם לחשיפת המפלגה וחבריה למתקפות מצד ארגונים סלפים ג'האדיסטיים, המשתייכים ישירות או בעקיפין לארגוני ג'האד בסוריה.
'איום התכפיר' העסיק את חזבאללה בשנה האחרונה. הארגון השקיע בשיפור ביטחונו הפנימי ובביטחון הקהילה שלו, תוך הגברת שיתוף הפעולה עם כוחות צבא לבנון והפעלת לובי פוליטי, במטרה להפוך את עליית כוחות הג'האד הסלפי בלבנון לבעיית ביטחון לאומי ממדרגה ראשונה. הדיון על ההשפעה של גורמים ג'האדיסטיים בלבנון בלט בעיקר בעקבות המתקפה הדרמטית שהתחוללה באוגוסט 2014 בעיירת הגבול הלבנונית ערסאל. לוחמי אל-נוסרה ודאע"ש תקפו ישירות את חיילי צבא לבנון, בתגובה לכך שצבא לבנון עצר את מפקד אל-נוסרה בלבנון. הם חטפו 37 מאנשי כוחות הביטחון הלבנוני, 25 מתוכם מוחזקים עדיין בשבי.
בעקבות התנגשות ראוותנית זו הגביר צבא לבנון את נוכחותו בשטח תוך שיתוף פעולה טקטי עם חזבאללה, במטרה להשיב את שליטתו באזור. במהלך השנה האחרונה אירעו כמה התנגשויות גלויות בין תומכים ואוהדים של אל-נוסרה ושל דאע"ש מצד אחד, לבין אנשי חזבאללה וצבא לבנון מנגד. אולם למרות ההתמקדות הגוברת בהתמודדות עם אתגר ה'תכפיר', אזורי ההרים לאורך גבול לבנון-סוריה המשיכו לשמש מקום להתבצרות חמושים קיצונים, ושטחי הבור סביב ערסאל – אשר קל להסתנן דרכם – הפכו לבסיס מבצעי עבור כ-3000 עד 4000 לוחמי ג'האד, שרובם משתייכים לדאע"ש ולאל-נוסרה.
סוגיית ההתמודדות עם ארגוני 'תכפיר' מסוג זה נעשתה בעייתית ומעוררת מחלוקת בשבועות האחרונים, בעקבות מתקפת הנגד הרחבה שקיים חזבאללה בתיאום עם צבא סוריה, במטרה להשמיד את השרידים האחרונים של מתנגדי המשטר באזור האסטרטגי של קלמון, תוך התמקדות באזור הגבול ההררי בין לבנון לסוריה. המבצעים תוארו על ידי חזבאללה הן כמוצלחים ביותר והן כחיוניים, לא רק לארגון ולתומכיו אלא גם כדי "להגן על לבנון" מפני 'הכופרים'. אולם עם שוך הקרבות בצדו הסורי של הגבול עבר חזבאללה להתמקד בשטחי הבור סביב ערסאל, והעביר בכך את שדה הקרב ללבנון.
התפיסה האסטרטגית של חזבאללה ביחס לפעולותיו והרלוונטיות שלהן ללבנון נגד 'איום התכפיר' הוסברה בפירוט על ידי מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, במהלך סדרה של נאומים שנשא במאי 2015. בפנייתו הפומבית הדגיש מנהיג חזבאללה, כי סילוק נוכחות גורמי 'תכפיר' באזור הגבול, הוא בראש ובראשונה אינטרס לבנוני. נסראללה המשיך וקבע שמטרה זו חיונית לארגון, והיא גם "נכונה" עבור "העם הלבנוני". נסראללה הצהיר בגלוי שגם אם הממשלה תפגין נכונות לסבול את הכיבוש התכפירי של חלקים בלבנון (התייחסות לערסאל ולסביבתה), הרי העם הלבנוני ימשיך לפעול כדי לשים קץ למצב זה.
אין צורך לומר שהצהרות אלה רק הוסיפו שמן למדורת המתח העדתי. פוליטיקאים בולטים במחנה 'ה-14 במארס' מתחו ביקורת חריפה על הצהרות חזבאללה, והאשימו את הארגון השיעי-לבנוני הן בזלזול בממשלת לבנון באמצעות האיום לקחת את העניינים לידיו, והן בדחיפת הצבא לקרב מסוכן נגד דאע"ש ואל-נוסרה בגבול לבנון-סוריה.
עמדתו התקיפה של חזבאללה לגבי ערסאל מצטרפת להתנגשויות האחרונות בין 'תנועת העתיד' לחזבאללה עקב המחלוקת לגבי העימות בתימן, ולהצהרתו של שר הפנים – איש 'תנועת העתיד' נוהאד משנוק – בדבר נכונותו לסייע לערב-הסעודית לרדוף את שני בכירי חזבאללה המבוקשים בממלכה, והיא מרחיקה עוד יותר את הסיכוי לדיאלוג אפשרי בין הארגון למפלגה. יתרה מכך, המבצעים הצבאיים הנרחבים שחזבאללה מנהל לאחרונה בערסאל ובסביבותיה – אזור עם רוב סוני ברובו – מגבירים עוד את המתחים במדינה, במיוחד שעל פי הנתונים הרשמיים הפך מחוז ערסאל למקום משכנם של 40,000 פליטים סורים (הריכוז הגדול ביותר בכל אזור הבקאע).
הצבא הלבנוני מצדו הגביר בשבועות האחרונים את פגיעותיו באנשי ג'האד בערסאל ובסביבותיה, בעודו מצהיר, כי הוא מוכן לעימות כולל מול איום הג'האד. ללא קשר לכך הציתו הצהרות חזבאללה ויכוח לאומי סוער בעניין הצעדים הבאים שעל הצבא לנקוט. הוויכוח העצים את המתח בין קואליציות 'ה-14 במארס' ו'ה-8 במארס', וערער עוד יותר את יציבות הממשלה ושאר מוסדות המדינה השבריריים בלבנון.
שבריריות פוליטית וקיטוב פנימי הם שילוב קטלני, במיוחד במדינה שזקוקה לעמידה איתנה מול השפעה גוברת של מלחמת האזרחים בסוריה, ולנוכח משבר ביטחוני מתמשך וקשיים כלכליים, חברתיים ופוליטיים הכרוכים בקליטתם של 1.2 עד 1.5 מיליון סורים שנמלטו עד כה ללבנון. בעיקר נראה כי הוואקום הנשיאותי שנמשך כבר שנה שלמה והשיתוק הפוליטי המתמשך מעמידים בספק את כלל השיטה הפוליטית במדינה, שכוננה לאחר מלחמת האזרחים בלבנון ומתבססת על שיתוף-כוח עדתי. חוקרים אחדים מנסים להעריך כיצד תיראה סוריה בעידן שלאחר אסד, אולם ראוי גם להקדיש מחשבה לדמותה של לבנון בעידן שלאחר הסכם טאא'יף.