פרסומים

במשך שבוע ימים – החל ב-20 באוגוסט, פרסמו כלי התקשורת באיראן מדי יום ידיעות על מערכות נשק חדשות. הפרסום נעשה במסגרת "שבוע הישגי הממשלה". באותו שבוע עצמו חגגו האיראנים גם את הכנסת מוטות הדלק לתחנת הכוח הגרעיני בבושהר. סביר שהאירועים נקשרו זה לזה, ונועדו כולם להציג לעולם את יכולתה של איראן להתקדם ולהתעצם בתחומים החשובים לה, על אף הטלת הסנקציות עליה. המערכות שהוצגו כללו: שני טילי קרקע-קרקע טקטיים חדשים או משופרים; טיל פאתח 110 – גרסה משופרת, לטענת האיראנים, של טיל מוכר זה מכבר; טיל חדש בשם קיאם-1; שני סוגי ספינות סיור מהירות - סראג' וזולפיקר; מל"ט הפצצה חמקן בשם "קראר"

כמה הערות טכניות על מערכות הנשק 

הטיל פאתח 110 מוכר זה מכבר, הוא מבצעי וכמויות ממנו אף הועברו קרוב לוודאי לידי חזבאללה. זוהי למעשה גרסה מנוהגת של הרקטה "זלזאל-3”. הטיל מונע בדלק מוצק, משוגר מרכב שיגור, וטווחו הוא בין 150 – 250 ק"מ (על-פי דיווחים ממקורות שונים). מאחר שהטיל המקורי הוערך כבעל דיוק נמוך, סביר שהשיפור הנטען הוא במערכת ההנחיה של הטיל, אולם קשה להעריך בשלב זה עד כמה הוא מדויק.

הטיל קיאם-1 הוא טיל המונע בדלק נוזלי, והוא נראה כבעל ממדים דומים (או אולי אף קטנים) מזה של הטיל שהאב-2 סקאד-C המצוי מזה שנים בידי איראן. הוא שונה מה"שהאב-2” בשתי נקודות: א. חרטומו הוא חרטום תלת קוני (דמוי "בקבוק תינוק") בדומה לחרטום הטילים הכבדים יותר "ע'אדר-1” ו"סג'יל–2” (בניגוד לחרטום הקוני של השהאב-2). ב. מייצבי הזנב שלו הוסרו.

קשה להעריך בשלב זה מהן המשמעויות הנגזרות מהימצאותו של הטיל החדש בידי איראן. ממדיו מצביעים על טווחים שבין 300 ל-450 ק"מ לכל היותר. מקטע הראש הקרבי שלו קטן משל השהאב-3, אך צורתו עשויה להצביע על כך שהוא מסוגל להיפרד מהגוף בשלב החדירה לאטמוספרה ויתכן אף שהוא מצויד במערכת הנחיה סופית. העדר סנפירי הזנב מצביע על כך שלטיל מערכת ניהוג חדשה לגמרי, המסוגלת להתגבר על אבדן היציבות האווירודינמית שהסנפירים מקנים לטיל במהלך שלב ההאצה שלו. יתרה מזו, סילוק המייצבים עשוי להעיד על כך שבכוונת האיראנים להיות מסוגלים לשגר את הטיל מתוך מכולה (קניסטר), או מתוך סילו קבוע. ישנן הערכות שהטיל קיאם-1 אינו אלא אמצעי זול וזמין לצורך פיתוח היכולת הזו, שתותקן בעתיד בטילים הכבדים יותר, דוגמת הסג'יל-2.

מבין הסירות שהוצגו, ה"זולפיקר" נראית כסירת סיור מהירה והיא עשויה לשאת 2 טילי ים-ים קטנים דוגמת ה C-802. ה"סראג'” היא סירה קטנה יותר, ולפי תמונות בטלוויזיה האיראנית היא נושאת משגר רקטות קטן של רקטות 107 מ"מ. שתיהן מיועדות, ככל הנראה, למבצעי "פגע וברח" כנגד ציים גדולים דוגמת הצי האמריקני הפועל במפרץ. אם ייוצרו בכמויות גדולות, הן יוכלו לשמש למבצעי תקיפת "נחיל" (swarming) (תקיפת "פגע וברח" על ידי נחיל – מספר רב של סירות קטנות ומהירות – זוהי אסטרטגיה שהאיראנים פיתחו כדי להלחם בספינות גדולות ומצוידות היטב).

המל"ט התוקף "קראר" הוא מל"ט סילוני, המוזנק ממסילה באמצעות מנוע האצה רקטי. בצילומים הוא נראה נושא פצצה אחת מתחת גחונו. טווחו, על פי ההודעה האיראנית מגיע ל-1000 ק"מ. אין מידע על מערכות ההנחיה והניהוג שלו. בתמונות נראה המל"ט דומה (אך לא זהה) למל"ט הסובייטי “Tu-143 “Reis (מל"ט שכונה גם DR-3). זה היה מל"ט משנות ה-70 שהופעל למשימות מודיעין (גם באזורנו). המל"ט הסובייטי היה מתוכנת מראש למסלולו, ולמפעיליו לא הייתה שליטה בו אחרי שיגורו.

סביר שהמל"ט האיראני יצויד במערכת הנחיה המבוססת על GPS ועל כן, הוא יוכל להגיע למטרתו בדיוק רב יחסית. לעומת זאת לא סביר שהוא "חמקן" כהצהרות האיראנים, ואף לא סביר שהוא יהיה מסוגל לטוס בגבהים נמוכים או להתחמק ממכשולים קרקעיים. לפיכך, גם אם אכן יגיע לשלב של יצור ופריסה מבצעית, הוא יהווה מטרה קלה יחסית לאמצעי ההגנה האווירית של הצד המותקף.

סיכום 

פרסום מגוון מערכות נשק חדישות הנמצאות בפיתוח אינו דבר חדש, ומדי פעם בפעם אנו זוכים לחבילה חדשה של פרסומים – בדרך כלל בצמוד לתרגילים צבאיים נרחבים או לימי חג של הרפובליקה האסלאמית. הפעם, כאמור, נקשרו הפרסומים הן להטלת הסנקציות והן לתדלוק תחנת הכוח הגרעינית בבושהר.

כרגיל, הקושי של המעריך הוא לנסות לברור את הבר מן התבן, ולהעריך האם המערכות החדשות הן אכן איום חדש, או שמא אין כאן אלא התפארות על לא דבר.

האמת, כבפעמים קודמות – נמצאת כנראה באמצע. יש בהצהרות האיראניות מידה גדולה מאוד של הגזמה, והתפארות ריקה, אך זו באה לצד התקדמות אמיתית. אין לזלזל בהצהרות אלו, שכן, בתודעת המאזינים להצהרות כאלה, הכמות הופכת לאיכות. שנים של הצהרות חוזרות על מערכות נשק מגוונות ורבות יכולת – ומבלי שנוצרה עד כה הזדמנות להוכיח את יכולתן (או לחשוף ברבים את קלונן) – יוצרות תדמית מאיימת של איראן כלפי העולם שסביבה. במקביל, תורמות הצהרות כאלה להאדרת המשטר בעיני העם היושב באיראן.

אין לזלזל – כאמור – בהצהרות, שכן ניכרת גם התקדמות אמיתית. וכבעבר, ההתקדמות שנראית מוחשית ואמיתית יותר מכל האחרות היא בתחום הטילים הבליסטיים. טילי פאתח 110 מדויקים יותר יהיו תוספת לאיום קיים, ובמקרה שהם יסופקו לידי חזבאללה – אף איום קרוב על מדינת ישראל.

הטיל קיאם-1 הוא, קרוב לוודאי בעל טווח קצר מכדי להגיע לישראל, והוא נמצא כנראה בשלבי פיתוח ראשונים, אך האיום האמיתי בו הוא בהיותו כלי לפיתוח טכנולוגית שיגור ממכולה או מסילו – שתוכל לשפר משמעותית את דיוקם ואת שרידותם של טילי הסג'יל-2, לכשהם יכנסו לשירות מבצעי.

הגדלת דיוק הפגיעה של הטילים – הן הטילים ארוכי הטווח דוגמת ה"סג'יל" והן טילי ה"פאתח 110" קצרי הטווח – משמעותה הפיכתם של הטילים מאיום של טרור על אוכלוסיה אזרחית (כפי שהיו התקפות טילי ה"אל-חוסיין" בשנת 1991), לאיום מוחשי יותר על מטרות אסטרטגיות קטנות כמו בסיסי צבא, שדות תעופה ומתקני תשתית אזרחיים. הגדלת שרידותם של הטילים משמעותה – קושי גדול יותר בהתמודדות מולם, וביכולת לפגוע בהם באתרי השיגור שלהם.