פרסומים

בחירתה של טורקיה כחברה לא קבועה למועצת הביטחון של האומות המאוחדות ברוב נכבד (151 קולות מתוך 192 המדינות החברות) מסמלת את חשיבותה הגדלה של טורקיה במערכת הבינלאומית הנוכחית. מבין חברי הקבוצה האירופאית, טורקיה נבחרה לצד אוסטריה, לאחר ששתיהן גברו על איסלנד. הפעם האחרונה שבה טורקיה נבחרה למועצה הייתה לפני יותר מארבעים שנה, ונראה שהבחירה הנוכחית מבטאת גם את התמיכה הבינלאומית בכמה פעולות גישור דיפלומטיות שיזמה טורקיה בעת האחרונה. פעולות גישור אלו מצביעות על התפקיד הייחודי שטורקיה יכולה לקחת על עצמה כמתווכת בסכסוכים בשלושת האזורים שבהם היא גובלת: המזרח התיכון, הקווקאז, והבלקן. בפעולות גישור אלו מנסה טורקיה להראות גם שהיא אינה חייבת להזדהות עם צד מסוים במערכת הבינלאומית של היום ויכולה לשמור על יחסים טובים עם המעצמות המערביות תוך כדי הגברת המעורבות שלה במזרח התיכון ובקווקאז. עם זאת, על רקע בעיותיה הפנימיות של טורקיה וחוסר היציבות בחלק מהמדינות השכנות לה, כמה סוגיות שצפויות לעלות בעתיד הקרוב על סדר היום של מועצת הביטחון עלולות ליצור דילמות קשות עבור מקבלי ההחלטות הטורקים.

מבין היוזמות הדיפלומטיות שנקטה טורקיה לאחרונה הבולטת ביותר הייתה מה שקיבל את הכינוי "דיפלומטית הכדורגל" עם ארמניה. מאמצים דיפלומטים אלו הגיעו לשיאם בביקורו הראשון מאז ומעולם של נשיא טורקיה בארמניה לצפייה במשחק בין ארמניה וטורקיה כחלק ממוקדמות הגביע העולמי בכדורגל. המתיחות הרבה מאז סיום המלחמה הקרה ביחסים בין טורקיה וארמניה נוצרה על רקע הדרישה הארמנית להכרה טורקית בג'נוסייד שנעשה לארמנים ב-1915, ועל רקע סוגיית הסכסוך בנגורנו קרבח, שבעקבותיו ארמניה שולטת על כ-15% משטחה של אזרביג'אן, בת בריתה של טורקיה. היעדר היחסים הדיפלומטים בין טורקיה וארמניה והחשש מפני סיבוב חוזר בנגורנו קרבח וממלחמה בין ארמניה ואזרביג'אן משפיעים על היציבות בכל אזור הקווקאז. כך למשל, ארמניה שחוששת מטורקיה ומאזרביג'אן, היא בעלת ברית של רוסיה, ואילו נתיב צינור הנפט שנמתח בין אזרביג'אן לטורקיה עובר דרך גיאורגיה על-מנת לעקוף את ארמניה. ההתפתחויות האחרונות בגיאורגיה מאירות את העובדה שעל שחקנים המעוניינים לבלום דומיננטיות-יתר רוסית בקווקאז לקחת בחשבון גם את ארמניה. טורקיה אף יזמה לאחרונה מתווה לשיתוף פעולה ולעידוד יציבות בקווקאז בו שותפות רוסיה וטורקיה ומדינות הקווקאז הדרומיות, לרבות ארמניה.

יוזמה דיפלומטית נוספת שקידמה טורקיה נוגעת לסכסוך בין ישראל וסוריה בו היא ניסתה לתווך בין הצדדים. תיווך זה הינו מעניין במיוחד, כיוון שאחד מהגורמים לשותפות האסטרטגית שהתפתחה בין ישראל וטורקיה בשנות התשעים היה העימות של מדינות אלו עם סוריה. בין ישראל וסוריה עומדת סוגיית השליטה הישראלית בגולן וכן שאלת לבנון; בין טורקיה וסוריה היו כמה מחלוקות על רקע טריטוריאלי וסכסוכים ביחס לחלוקה של משאבי מים. מעבר לכך, בסוף שנות התשעים היחסים בין טורקיה וסוריה הגיעו לכדי משבר על רקע המחסה שנתנה סוריה לגורמים מארגון ה-פ-ק-ק (מפלגת הפועלים הכורדית) שנקטו בפעולות טרור בשטח טורקיה. ההפשרה בשנים האחרונות ביחסים בין סוריה וטורקיה נובעת מפתרון המחלוקת לגבי נוכחות ה-פ-ק-ק בסוריה אך גם בעקבות האירועים בעיראק. יש אף הטוענים שמתגבש כיום ציר חדש בין טורקיה, סוריה ואיראן על בסיס אינטרסים משותפים שלהן ביחס לעתיד עיראק. כחלק מהדגש של טורקיה על מדיניות גישור, היא מקפידה שלא להציג התפתחויות אלו כמסכנות את יחסיה הטובים עם ארצות הברית ועם ישראל, אם כי עולה השאלה עד כמה היא תתמיד במדיניות זו. בהקשר זה יש לציין, שגם בבסיס יוזמות התיווך הטורקיות בין ישראל והפלסטינים עומדת הגישה האוהדת יותר של טורקיה לפלסטינים, אהדה שאף התגברה בשנים האחרונות.

חרף יוזמות תיווך וגישור אלה ואחרות שבהן מעורבת טורקיה, היא מתקשה להתמודד עם הבעיה הכורדית בתוך שטחה. מאז שנת 2007, אז נבחרה שוב ברוב גדול מפלגת הצדק והפיתוח בטורקיה, לא הועמקו הרפורמות כלפי הכורדים, אותן הוביל ראש הממשלה רג'פ ארדואן בקדנציה הראשונה שלו, וזאת כחלק מניסיונותיה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופאי. הכנסת כוחות טורקים לעיתים תכופות לעיראק בכדי לערוך מצוד אחר פעילי טרור של ארגון ה-פ-ק-ק המוצאים מחסה בצפון עיראק, וההתנגדות הנחרצת של טורקיה להקמתה של מדינה כורדית עצמאית, פוגעות בניסיונותיה של טורקיה להציג את עצמה כגורם המשפיע באופן חיובי בלבד על היציבות הבינלאומית. אמנם יש להניח שארצות הברית תהיה מעוניינת למנוע עד כמה שניתן העלאת סוגיות הקשורות לאירועים בעיראק לדיון במועצת הביטחון, אך היותה של טורקיה שחקנית בעלת עניין רב במתרחש בעיראק תקשה עליה, קרוב לוודאי, לפחות בחלק ממגעיה עם ארצות הברית במועצת הביטחון ותעיב על יכולתה לשתף עימה פעולה.

אחת הסוגיות שצפויות להמשיך ולעמוד על סדר היום של מועצת הביטחון היא סוגית הגרעין האיראני. טורקיה התנגדה בעבר להטלת סנקציות על איראן והיא אף ניסתה לגשר בינה לבין ארצות הברית. בנוסף, ניתן היה אף לראות שבשנים האחרונות חלה התקרבות בין טורקיה ואיראן אשר באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה איראני עם המאבק הטורקי בארגון ה-פ.ק.ק ובביקורים רמי דרג הדדיים. עם זאת, ארצות הברית תצפה לשיתוף פעולה מצד טורקיה בהחלטות לגבי הטלת סנקציות בינלאומיות על איראן. ביכולתה של ארצות הברית אף לכרוך סוגיה זו בהיענות לדרישות טורקיה ביחס למעמדם של האזורים הנשלטים בידי רוב כורדי בעיראק, ואולי אף בהמשך אי ההכרה האמריקאית בג'נוסייד בעם הארמני.

במקרה של העלאת סוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי-ערבי והישראלי-פלסטיני במועצת הביטחון, טורקיה קרוב לודאי תנקוט עמדה הקרובה יותר לצד הערבי והפלסטיני. אמנם היחסים עם ישראל עדיין נתפסים כחשובים, בין היתר, בגלל התמיכה של ראשי הצבא בהמשך יחסים אלו, אך מספר גורמים יביאו ככל הנראה את טורקיה שלא לאמץ עמדות הקרובות לאלו של הצד הישראלי. כך, בנוסף לגישתה המסורתית הפרו-פלסטינית של טורקיה, יש להדגיש את הגישה האוהדת של מפלגת הצדק והפיתוח לעקרונות אסלאמיים. ישראל גם גילתה בעבר גישה סובלנית ביחס לקשיים של טורקיה לתמוך בה בסוגיות שלגביהן הייתה סתירה חריפה בין העמדה הישראלית והעמדה הפלסטינית וניתן לצפות שישראל תמשיך במדיניות זו.

החלוקה לקבוצות באו"ם אמנם אינה רק על פי מיקום גיאוגרפי, אך היו שציינו את האירוניה המסוימת הטמונה בכך שטורקיה התקבלה כחברה לא קבועה למועצת הביטחון על בסיס היותה בקבוצה האירופאית, אף שאין ודאות שתהליך קבלתה לאיחוד האירופאי יסתיים בצירופה המלא. אם טורקיה תצליח למלא תפקיד קונסטרוקטיבי במועצת הביטחון בשנתיים הבאות, יוכל הדבר לתרום לריכוך חלק מההתנגדויות לקבלתה לאיחוד, למשל ממנהיגים כדוגמת ראש הממשלה הצרפתי ניקולא סרקוזי.

לכאורה, נתוני הפתיחה של טורקיה ויוזמות הגישור שלה מהעת האחרונה אכן יוכלו לסייע לה לתרום ליציבות, לפחות באזורים בהם היא גובלת. מנגד, ניתן להעלות על הדעת תרחישים בהם טורקיה תעמוד בפני דילמות לא קלות באשר להצבעתה במועצת הביטחון, בעיקר בכל האמור במתח בין רצונה להיראות כחלק מאירופה ומהעולם המערבי הדמוקרטי לבין היותה מדינה אסלאמית בעלת קשרים נרחבים עם העולם המוסלמי ומדינות מפתח בו כגון איראן וסוריה. השאלה היא האם התנהגותה כחברה לא קבועה במועצת הביטחון תהיה דומה לזו של אוסטריה (או של בלגיה ואיטליה, אותן היא ואוסטריה החליפו) או לזו של אינדונזיה. טורקיה, עם זאת, תעשה ככל יכולתה לגשר בין הצדדים, על מנת שלא תיאלץ לבחור צד.