פרסומים

המחאות הפלסטיניות וההתנגשויות בין המוחים הפלסטינים לכוחות הביטחון הישראליים במהלך השבועות האחרונים על רקע מאסר משוחררי עסקת שליט ומצבם של האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי, העלו לסדר היום בישראל את השאלה האם ישראל על ספה של אינתיפאדה שלישית. יש טעם לשאול את השאלה הזאת לא רק בשל האירועים האחרונים אלא גם בשל המצב הבסיסי של יחסי ישראל עם הפלסטינים והמשבר בו נתון השלטון של הרשות הפלסטינית (רש"פ).

התהליך המדיני מצוי בקיפאון מוחלט וקשה לראות אופק מדיני שבו מושג הסכם קבע, שיביא להקמת מדינה פלסטינית ריבונית. לא סביר להניח שהפלסטינים ביהודה ושומרון יסכימו להמשיך לחיות תחת כיבוש ישראלי ללא הגבלת זמן. יותר סביר להניח שתהיה התקוממות פלסטינית מדי כמה שנים, וכפי שהייתה אינתיפאדה ראשונה ושנייה, תהיה גם אינתיפאדה שלישית וכך הלאה...

השלטון הפלסטיני ביהודה ושומרון, המבוסס על תנועת הפתח בראשות הנשיא מחמוד עבאס וראש הממשלה סלאם פיאד, נמצא במשבר עמוק. הם עומדים בפני בעיה קשה של לגיטימציה, הנובעת לא רק מאי קיומם של הבחירות במועד אלא מכך שהם איבדו את סדר היום הפוליטי שלהם. מאז תחילתו של תהליך אוסלו הוא היה מבוסס על הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית דרך משא ומתן מדיני עם ישראל. העדר הסיכוי לתהליך מדיני אפקטיבי מותיר אותם ללא סדר יום ובמעמד של חולשה מול יריביהם הפוליטיים המרים מהחמאס, שמציבים מודל אחר של אי הכרה בישראל והתקדמות למימוש ריבונות פלסטינית דרך התנגדות אלימה. החמאס יכול לטעון שהמודל שלהו מצדיק את עצמו בעיקר נוכח הישגיו בפתיחת רצועת עזה והשגת לגיטימציה מדינית מאז תקרית המאווי מרמרה, עסקת שליט, ומבצע "עמוד ענן". גם התהפוכות של ה"אביב הערבי" ועליית משטרים אסלאמיים מחזקת את מעמד החמאס מול יריביהם ב-פתח. עבאס ניסה "להחזיק את ראשו מעל המים" דרך הפְנייה לעצרת האו"ם בבקשה להכיר במדינה הפלסטינית, אבל גם צעד זה נראה עתה די פתטי כאשר ברור לציבור הפלסטיני שלא חל שום שינוי אמיתי כתוצאה מהכרה זו, והמצב רק הולך ומחמיר.

הרשות הפלסטינית סובלת גם ממשבר כלכלי בשל ירידת היקף הסיוע הפיננסי. השיפור במצב הכלכלי מאז דעכה האינתיפאדה השנייה נפסק. החלטת ישראל שלא להעביר לרשות הפלסטינית את כספי המסים שהיא גובה עבורה, על מנת להענישה בשל פנייתה לאו"ם, החריפה את המשבר. משכורות לא משולמות במועד לעובדי הציבור, המהווים חלק גדול מכוח העבודה, וגם עובדה זו מערערת את התמיכה הפוליטית בשלטון הרשות ובנאמנותם של המנגנונים הכפופים לה. קשה לצפות שכוחות הביטחון הפלסטינים ימלאו את חובותיהם ויקיימו גם שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל כאשר לא ברור להם לשם מה הם עושים זאת ברמה הלאומית (אין אופק מדיני) וברמה הפרטית (אין משכורות). על רקע זה אין פלא שקיים חשש, שאירוע נקודתי, כמו תאונת דרכים (באינתיפאדה הראשונה) ועליית אריאל שרון להר הבית (באינתיפאדה השנייה), יביא להסלמה בלתי נשלטת ולהתקוממות פלסטינית בהיקף נרחב. ברור גם שאין יכולת לחזות מה יהיה בדיוק אופי האירוע שיביא להתפתחות זו.

למרות כל זאת, אפילו אם נקבל את ההנחה שהמשך המבוי הסתום יביא בסופו של דבר להתפרצות פלסטינית וגם אם ניקח בחשבון את הקושי בניבוי פסיכולוגיה של המונים, לא נראה בשלב זה שהאירועים הנוכחיים יביאו להסלמה רבתי, שבדיעבד נוכל לקרוא לה "האינתיפאדה השלישית", גם אם איננו יודעים להגיד בהווה מה יהיה אופיה. לכך יש כמה סיבות.

הסיבה הראשונה, היא אופיה של ההנהגה הפלסטינית ומדיניותה. עבאס מחויב למדיניות של אי אלימות ודבקות בתהליך המדיני, ובעתיד הקרוב תהיה לו סיבה נוספת לדבוק במדיניות הזאת – הביקור של הנשיא אובמה. הוא גם מודע לסכנה של רכיבה על גבו של הנמר שנקרא המון זועם. הוא הבין זאת כבר בתחילת האינתיפאדה השנייה, התריע ועשה כל מאמץ להניע את ערפאת לעצור אותה. מסיבה זו ניתנו בשבועות האחרונים הוראות חד-משמעיות למנגנוני הביטחון הפלסטינים למנוע כל הסלמה. יש גם מאמץ לשלוט בצורה מלאה בהפגנות דרך מעורבות פעילי הפתח בארגונם ובשליטה בהם. יתכן גם שהמעורבות שלהם נובעת גם מהבנה של המנהיגות הפלסטינית שרמה מסוימת (לא גבוהה) של הפגנות משרתת אותם, כי היא ממחישה לממשל האמריקאי ולשאר השחקנים המדיניים את הסכנה שבהמשך הקיפאון המדיני.

השאלה היא כמובן האם הרשות אינה יכולה לאבד את השליטה על היקף ההפגנות ואופיין. ההתפתחויות עד כה מורות, כי לרשות אין בעיה לשלוט בהן. ראשית, היקף המחאות קטן יחסית, ומספר המשתתפים בהן אינו עולה על מאות ואין רואים מגמה של הסלמה. נראה, כי הסיבה העיקרית לכל היא היעדר האטרקטיביות עבור הצבור הפלסטיני של הרעיון של החזרה לכאוס של אינתיפאדה. רק בשנים האחרונות הפלסטינים ביהודה ושומרון חזרו לרמה מסוימת של חיים נורמליים והם אינם נלהבים לחזור לתקופה הבעייתית ההיא. צריכה לעבור תקופה מספיק ארוכה על מנת שהזיכרונות יכהו ומספרם של הצעירים, המנוע של כל התקוממות, שלא חוו זאת על בשרם – יגדל. שנית, למרות המשבר הכלכלי בו מצויה הרשות, מנגנוני הביטחון עדיין שומרים על שלמותם ונאמנותם.

גם אם מהניתוח הזה עולה שהסלמה לאינתיפאדה שלישית אינה צפויה כנראה בעתיד הקרוב, שלוש מסקנות חשובות נובעות מהנאמר בו. המסקנה העיקרית היא שחיוני לנצל את ההזדמנות של ביקור הנשיא אובמה והרכבת ממשלה חדשה בישראל על מנת להניע מחדש את התהליך המדיני. צריך להיות ברור שזה תהליך מדיני אמיתי שתהיינה לו תוצאות מוחשיות, שכן גם הפלסטינים וגם הציבור בישראל שבעי הבטחות ואכזבות, והם לא יסתפקו בתהליך שכל מטרת קיומו היא התהליך עצמו. יש גם להניח שהפלסטינים יסרבו להיכנס לתהליך לשם התהליך.

המסקנה השנייה היא שהתהליך המדיני צריך להיות גמיש ואדפטיבי. אסור להניח את כל הביצים בסל אחד של הסדר הקבע כפי שעשה ראש הממשלה ברק כאשר הלך ל-קמפ-דיוויד (2000). כישלון במקרה כזה משמעו היעדר כל התקדמות והוא עלול להביא לתגובות קשות. צריך לפתח ערוצי התקדמות נוספים כמו צעדים הסכמיים חלקיים ואף צעדים עצמאיים מתואמים של שני הצדדים שיתמכו במשא ומתן על הסדר הקבע וימנעו ממנו מלהגיע למשבר. במקביל חשוב לבנות גם תמיכה אזורית בתהליך בדגש על התפקיד המרכזי של מצרים וירדן.

המסקנה השלישית, היא שעובדת קיומו של פרטנר פלסטיני לתהליך המדיני ולביסוסה של מציאות ביטחונית ראויה אינה משתנה קבוע שאינו תלוי בישראל. את הפרטנר צריך לבנות. ישראל נקטה בשנים האחרונות במדיניות של החלשת הפרטנר הפלסטיני. מדיניות זו באה לידי ביטוי פומבי בהתבטאויות של אישים כמו שר החוץ לשעבר, ליברמן. קשה לישראל להלין עתה על המשבר ברשות ועל השלכות חולשת המנהיגות הפלסטינית עליה כאשר היא בעצמה תרמה לכך.