מר מלדנוב ציין כי התכוון לדבר על האיומים, ההזדמנויות והשינויים הטקטוניים במזרח התיכון מאז הקמת מדינת ישראל. ישראל הצליחה לכונן דמוקרטיה, להשיג קידמה טכנולוגית וביטחונית ולהציב מענה לכל מי שמציב בפניה איום ביטחוני. ישראל נאבקת מיומה הראשון על עצם שרידותה ונאבקת מול אתגרים ביטחוניים במצב שבו רבים אחרים היו כבר מוותרים. האנטישמיות נמשכת לאורך כל הזמן. יש כאלה המבקשים להשמיד את ישראל והמזרח התיכון ניצב בפני רדיקליות אסלאמית. אלה סוגיות שמגדירות את הדיון ומעצבות את הדיון בנוגע להזדמנויות ולאיומים. השאלה הפוליטית המרכזית היא כיצד "לרבע את המעגל", איך להביא לשיתוף פעולה עם הגורמים המתונים והמודרנים באזור עם ישראל.
הוא ציין כי החליט להתמקד בהרצאתו ביחסים בין ישראל לפלסטינים. הוא סבור, שכל התקדמות שתאפשר ליצור הזדמנויות לשיתוף פעולה ערבי-ישראלי לא תוכל להתקיים בלי פתרון לשאלה הפלסטינית. אנחנו ניצבים בפני דילמה משמעותית: האם אנחנו ממשיכים לנהל את הסכסוך או מנסים לפתור אותו. אם מנסים לנהל, צריכים לדבר על ביטחון, על עזה, על הגדה המערבית.
הוא הדגיש את הפסימיות הקיימת בקרב אלה עוסקים בתהליך השלום ביחס לתהליך ואת האתגר הניצב בפני פתרון שתי המדינות. אבל גם אלה שמדברים על ניהול הסכסוך אינם יודעים כמה זמן עוד יהיה לנהל את הסכסוך. לכן צריכים לבחון את הפרדיגמות שהכווינו אותנו עד כה ולבחון את הכיוונים הנדרשים.
הוא אינו סבור שתהליך השלום מת ושאין סיכוי לשלום. כמובן שאנחנו בצומת משמעותית, כפי שהיינו פעמים רבות בעבר. האמון בין ישראל לפלסטינים בשפל, אבל בעבר היו נקודות שפל נמוכות אף יותר באמון בין הצדדים ורמת האלימות היתה גבוהה הרבה יותר. היום היא ברמה נמוכה יחסית. אף אחד לא נסוג רשמית מהסכמי העבר. לפיכך, עדיין יש סיכוי לשלום, וכפי שמזכ"ל האו"ם אומר תמיד: אין תכנית ב' לפתרון שתי המדינות. זה הבסיס לכל הסדר שלום עתידי. זו אינה דוגמה אלא הערכה רצינית של המצב.
שני הצדדים דנו בעבר בהסכמים על בסיס עקרון שתי המדינות. סקרי דעת קהל בקרב הישראלים והפלסטינים מצביעים על כך שהרוב עדיין תומכים בהפרדה ובעקרון הזה. פחות ופחות אנשים מאמינים שהפתרון הזה אפשרי במצב הנוכחי, אבל עדיין רואים בו בסיס לפתרון עתידי. החלטות האו"ם מבוססות על העיקרון הזה ולכן לא ניתן לזנוח אותו כ"כ מהר. הוא גם משמעותי לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. אם רוצים שיתוף פעולה ישראלי-ערבי, פתרון שתי המדינות הוא מפתח לכך.
בנוסף, אף נוסחה אחרת אינה מסוגלת לספק מענה לשאיפות של שני הצדדים. אף נוסחה אחרת לא מאפשרת לשני הצדדים לשמר ולפתח את הכבוד הלאומי, את חירותו ואת ביטחונו. כל אופציה אחרת, למעט הפרדה בין ישראל והפלסטינים, אינה מספקת מענה למטרות הללו. כמי שמגיע מבולגריה, מהבלקן, שמוקפת בשכנות עימן היא ניהלה מאבקים ומלחמות במשך שנים רבות, אני מבין מהן שאיפות לאומיות. אני לא סבור שהישראלים רוצים לחיות במדינה שבה עם אחד שולט בעם אחר. זה מערער את הדמוקרטיה ואת היעדים שעל בסיסם הוקמה ישראל.
באופן מעשי, צריך לשאול איך ניתן לממש את הפתרון הזה והדבר אפשרי לא באמצעות אלימות אלא רק באמצעות משא ומתן הדדי בין שני הצדדים. ישראל והפלסטינים יצטרכו לחיות יחד ורק הם יכולים להחליט מה יהיה על שולחן המשא ומתן ומה לא, ומה תהיינה הפשרות ביניהם. פעולות חד-צדדיות מסכנות את המצב. לא הישראלים ולא הפלסטינים נמצאים במצב של יכולת לנהל משא ומתן על הסכם הקבע. המקסימום שכל צעד מוכן להציע אינו מספק את המינימום של הצד השני. תפקיד הקהילה הבינלאומית והאו"ם הוא לבחון איך לייצר את התנאים שיאפשרו לשני הצדדים לשוב לשולחן המשא ומתן. בשנה שעברה הקווארטט פרסם דוח שעסק בהתפתחויות השליליות המעכבות הסדר. אלה כוללות אלימות, טרור, הסתה והמשך הבנייה בהתנחלויות. גם המצב בעזה, שממשיכה להיות נשלטת על ידי חמאס, בעייתי.
אלה מגמות שצריך לטפל בהן אם רוצים לייצר אווירה חיובית. יש צורך בצעדים בוני אמון וצעדים של שני הצדדים על מנת לחזק את הכלכלה הפלסטינית, את התשתית הפלסטינית ואת הרשות הפלסטינית. זה אינטרס הן של הפלסטינים והן של ישראל, הוא משמר את הסיכוי למימוש פתרון שתי המדינות.
ישראל והפלסטינים ממשיכים לקיים ביניהם שיחות סביב סוגיות, כגון: חשמל, מים, תקשורת, כלכלה ופיננסים. מחר תתכנסנה המדינות התורמות ויש לקוות שיהיה ניתן להעביר שלושה מסרים: ראשית, שפתרון שתי המדינות הוא עדיין קונצנזוס, שנית, שצריך לעבוד מול הרשות הפלסטינית ולתמוך בה לפתח תכנית לחזור לעזה - כי בלי זה עזה מסתכנת בפיצוץ אלים אף יותר מבעבר - ושלישית, להמשיך לעבוד מול הרשות על מנת שלא תוותר על המוסדות שהקימה. החזרת עזה לריבונות פלסטינית והפסקת האלימות חיונית לביטחון ישראל, מצרים ולאזרחי עזה והפלסטינים בכלל.
המצב בעזה קשה ביותר. זה לא רק חשש לאסון הומניטרי. אנחנו על סף התמוטטות כלכלית מוחלטת וקריסה של שירותי הרווחה עם השלכות הומניטריות ופוליטיות קשות. צריך גם לספק תשובות למשפחות הנעדרים והגופות שלא הוחזרו.
פתרון שתי המדינות מחייב משא ומתן, וזה מחייב תנאים. צריכים להתמקד בשאלה מהם התנאים הללו וכיצד מאפשרים אותם. לא מספיק לשפר את התשתית האזרחית והכלכלית, אלא צריך לטפל גם באווירה הרעילה ברשתות החברתיות ובשיח ולהיאבק נגד השנאה. הגיע הזמן להיות ברורים בעניין זה ולא להיות סובלניים כלפי גילויי אנטישמיות, גזענות ואסלאמופוביה בכל רחבי העולם, ובעיקר במזרח התיכון. בנוסף צריך לאמץ גישה הוליסטית יותר שתטפל בכלל הבעיות במזרח התיכון על מנת לקדם את השלום.