מנחה: תא"ל (מיל.) אסף אוריון
ד"ר כרמית ולנסי
מאז אירועי "האביב הערבי", המזרח התיכון מצוי בעידן של טלטלה אזורית המאופיינת בחוסר יציבות, מלחמות אזרחים, ציבורים מתוסכלים ופעילים ובעיקר במעורבות בינלאומית גוברת. המושב שלנו יבצע קפיצה בזמן – למזרח התיכון של 2023, וינסה לדמיין כיצד יראה המזרח התיכון בעוד חמש שנים מהיום. לטובת התרגיל הזה, אציג 3 תרחישים אפשריים למציאות העתידית באזור:
עניינו של התרחיש הראשון הוא עליונות שיעית-איראנית על פני המחנה הסוני המתחרה, "המשך התנופה האיראנית - שיעית" באזור. מגמה שנראתה, בעוצמות נמוכות יותר, כבר ב-2018:
מעורבותה של איראן במלחמת האזרחים בסוריה והמחיר הגבוה ששילמה במהלכה השתלמו לה בשנים לאחר מכן. סוריה הפכה למדינת חסות איראנית עם ממשל מרכזי מוחלש, המעניק לרפובליקה האסלאמית השיעית עורף לוגיסטי, מסדרון יבשתי ולמעשה מהווה זירת השפעה נוספת, לצד נוכחותה בעיראק, לבנון ותימן.
המשמעויות היא שאיראן תגברה את שלוחיה באזור ומעבר להטמעת מיליציות צבאיות שיעיות בכוחות הביטחון בעיראק, בסוריה ובלבנון, החלה לפרוס "שליחי מהפכה" שנועדו להפיץ את המהפכה ולהביא לשיעיזציה של תושבי האזור (תוך שימוש במרכיבי עוצמה רכה). במקביל למאמץ הרעיוני, איראן החלה בשנים האחרונות להעתיק אוכלוסיות שיעיות למרחבים סונים במטרה להאיץ את תהליך ההתפשטות, כך שבנקודת הזמן הנוכחית הסהר השיעי הולך מתרחב על חשבון המרחב הסוני.
אשר לישראל, איראן מחריפה את הרטוריקה הלעומתית כלפי ישראל ומרחיבה את שטח הפציעה של ישראל לגבולותיה עם לבנון, סוריה, ורצועת עזה, לאורכו מתקיימות מתקפות טרור תדירות - עם טביעות אצבע איראניות. בד בבד, איראן ציידה את בעלות בריתה ושלוחיה בטילי קרקע-קרקע מדוייקים המכסים את כל האתרים האסטרטגיים בשטח ישראל.
התרחיש השני מציג תמונת ראי לתרחיש הקודם ועניינו היפוך מגמה לעבר עליונות סונית-"אסרטיביות של הקואליציה הסונית".
יורש העצר הסעודי לא הסתפק בנקיטת רפורמות פנימיות בערב הסעודית, אלא ביצע שינויים מרחיקי לכת גם במדיניות החוץ של הממלכה, במסגרתם החל לבסס בריתות וקשרים עם המדינות הסוניות במרחב, הכוללות את השותפות הטבעיות: מצרים, ירדן וכמובן מדינות המפרץ, ולצדן גם בנות ברית "חדשות" ביניהן עיראק (שהתנדנדה בשנים האחרונות בין המחנה הסוני לזה השיעי) וטורקיה.
המטרה - גיבוש מרחב סוני מאוחד וחזק יותר מבעבר הפועל ביתר שאת לסלק, או לפחות לצמצם את הנוכחות וההשפעה האיראנית באזור. זאת באמצעות חשיפת הפעילות החתרנית האיראנית; הטלת סנקציות על מדינות המשתפות פעולה עם איראן מצד אחד, ומתן תמריצים למדינות המתנדנדות במטרה לנתק אותן מהתלות באיראן.
הסעודים טרם גיבשו מדיניות סדורה אשר ליחסים עם ישראל. בבסיס הדילמה, הרצון להעמיק את הקשר על בסיס תפיסת האיום האיראני המשותף ויצירת דימוי חיובי ופייסני כלפי הקהילה הבינלאומית. זאת, לצד החשש לייצר אנטגוניזם בעולם הערבי נוכח שיתוף הפעולה עם מדינת ישראל.
התרחיש השלישי הוא החרפת חוסר היציבות באזור, ללא יתרון משמעותי ויכולת הכרעה לאף אחד מהצדדים.
מיטוט המדינה האסלאמית רק הגביר את התחרות בין גורמים שונים למלא את החלל הטריטוריאלי, הרעיוני והמשילותי שנוצר; מלחמת האזרחים בסוריה ממשיכה להתנהל בעצימות נמוכה, אולם רחוקה עדיין מסיום ומהתייצבות; המהפכה הסעודית של יורש העצר נכשלה, מה שהגביר את קשיי השליטה במרחב הערבי-הסוני. לפיכך, המזרח התיכון הפך לכאוטי, רווי באלימות ובחוסר יציבות.
במקביל נצפית החרפה בבעיות הפנים ובמצב הסוציו-אקונומי של האזרחים. המזרח התיכון של 2023 רווי בפיגועי טרור של יחידים, מאוים בגל חדש של אסלאם רדיקאלי וסובל ממאבקים אתניים, חברתיים, פוליטיים ורעיוניים.
אחת הסיבות לחוסר היציבות ולהיעדר הכרעה של אחד מהצדדים – היא היעדרותן של המעצמות הבינלאומיות מהאזור. הן רוסיה והן ארצות הברית, לפחות בשלב זה, אינן מוכנות להשקיע כוחות ומשאבים לאור אי יציבות גוברת וחוסר וודאות באשר לעתיד האזור.
קודם ייבדק כיצד ערב הסעודית ואיראן, המתחרות העיקריות באזור, מתמודדות עם המצב, וכך גם המעצמות. מה האינטרסים? מה ההזדמנויות מול האיומים? ומה נגזרות המדיניות? לאחר מכן, איש המוסד לשעבר חגי צוריאל – יסכם את העמדה הישראלית.
אינטרסים ומדיניות בראי התרחישים
ד"ר מיכל יערי (ערב הסעודית)
בתור ישראלים אנו נוטים להחליט שיש רק מדיניות חוץ ומדיניות הפנים יכולה לחכות, אולם הוכח שאין מדובר בשתי יבשות נפרדות - כל אחת דומיננטית יותר לסירוגין, אך תחת תלות גומלין. לכן אין להסתכל רק על הספירה המזרח תיכונית כשבוחנים את ערב הסעודית מול איראן והתחרות הסונית שיעית. חובה להסתכל על המצב הפנימי. למשל, לאחרונה נוצרה מהפכה נשית בשתי המדינות, והיא משליכה בצורה ישירה ומיידית על המזרח התיכון. לכן יש ללמוד היטב התרחשויות בזירה הפנימית ולא רק זו החיצונית.
שנית, הנושא הגרעיני. טוענים כי ביום שאיראן תפתח גרעין - ערב הסעודית תפתח גרעין משל עצמה. אולי תיאורטית זה ריאלי, אולם פרקטית – ספק אם הדבר ניתן ליישום. האם ערב הסעודית מוכנה לשאת בסנקציות הקשורות לפיתוח גרעין? מי יכול לספק לה יכולות אלו? טוענים שאולי פקיסטן תוכל לסייע, אולם לא בטוח שהיא תסכים "לשכב על גדר" הסנקציות לטובת ערב הסעודית.
שלישית, לא ניתן לרדד ולשטח ביטויים תחת הכותרת "עליונות"; האם מדובר בעליונות אסטרטגית? מדינית? ביטחונית? יכול להיות למשל שערב הסעודית תשיג עליונות אסטרטגית אך לא תצליח להשיג עליונות דתית אותה היא מבקשת להשיג זה הרבה מאד זמן.
רביעית, הנושא הישראלי. אנו נוטים לחשוב כי בשל התגברות האיום האיראני וקיום אויבים משותפים, ערב הסעודית מגמישה עמדתה כלפי ישראל. אולם יש להפריד בין נכונות ללכת לקראת ישראל ל"דילוג" מעל הסוגיה הפלסטינית - לא ניתן לדלג על המשוכה שנקראת "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" ולא סביר שערב הסעודית כמנהיגת העולם הערבי והמוסלמי תזרוק הצידה את הסוגיה הזאת – גם אם היא תקועה לה כמו עצם בגרון.
חמישית, מי שמנהל היום את הממלכה זה דור ה-Y, מוחמד בן סלמאן. ערב הסעודית מורכבת מאוכלוסייה ששני שלישים ממנה מתחת לגיל 30 - מרבית הציבור מבלה ברשתות החברתיות חמש שעות ויותר ביום, והסוגיה הישראלית לא מאוד מעניינת אותו. יתרה מכך, יש נושאים משותפים והידברות בין צעירים סעודים לישראלים. לכן יש מקום לאופטימיות - נוצר עידן חדש בו הצעירים הם שמנחים ומובילים את ערב הסעודית, איחוד האמירויות והמזרח התיכון ככלל (גם באירופה והעולם המערבי).
כיום הכדור נמצא בעיקר בצד הישראלי, אבל ישראל אינה אמינה בעיניי ערב הסעודית. היא לא מאמינה כי ישראל מוכנה להתיישב לשולחן המשא ומתן. מה המחיר עבור ישראל? לא גבוה. לפחות לא בשלבים הראשונים. ערב הסעודית מדברת על הקפאת ההתנחלויות - רק לרוחב ולא לגובה. ישראל מבקשת למצוא נתיב שמגשר בין האינטרסים הישראליים לאלו הסעודיים. ברגע שישראל תראה נכונות קלה בנושא ניתן יהיה לקדם את היחסים ולקיים נורמליזציה, שמשמעותה מדהימה, בעיקר כלכלית - מדובר על מיליארדים למשק הישראלי. שערו בנפשכם מה יקרה ביום שבו ערב הסעודית וישראל תוכלנה לצאת פומבי ביחסיהן. כעת צריכים להתרחש תהליכים הרחק מהעין הציבורית שיבשילו לנורמליזציה בהמשך. כאמור – הפתרון צריך לבוא מהצד הישראלי כעת.
נוטים להספיד את ערב הסעודית ואני חייבת לומר שאני לא מבין המספידים או אלו שחושבים שהיא עתידה להמשיך בקונסטלציה הנוכחית. בואו נשפוט את המדיניות של מוחמד בן סלמאן בקריטריונים שאנו שופטים את המדיניות שלנו עצמנו- הוא נמצא על כסאו רק שנתיים. מוקדם מדי, לא נכון ולא ראוי להספידו בהסתכלות על חזון עתידי של המזרח התיכון 2030.
גב' סוזן מלוני (איראן)
שמתי לב ששלושת התרחישים לא מאד אופטימיים, אולם אצלנו בארצות הברית אנו אופטימיים ומאמינים יש פתרון לבעיות. בנוסף, הם איפשהו מהווים המשך של המציאות של היום. בין אם דומיננטיות סונית, שיעית או כאוס כלשהו. אני חושבת שחשוב להכיר שריאלית ניתן לאמץ כל אחד מהתרחישים הללו. מה שמוביל את המדיניות האזורית של איראן הם שלושה פקטורים: אידאולוגיית ייצוא המהפכה, הערכת איומים וחישוב הזדמנויות. לגבי ייצוא המהפכה, איראן מאמינה שעליה להיות ההגמון האזורי באזור והגיוני שתהיה יותר אגרסיבית בנוגע לרעיונות המהפכה האיראנית והפצתה. לאחר עשורים של ניסיונות להפצת המהפכה, וזוהי עודנה הפילוסופיה השולטת.
פרמטר שני שמעצב את תגובת איראן לאזור הוא הערכת האיום - שרידות הרפובליקה האסלאמית. הלקח בנושא זה, שניתן ללמוד מתקופת אובמה, הוא שלא ניתן באמת לשכנע או לשנות את תפיסת האיום של איראן. ארצות הברית למדה את הלקח, משום שאיראן רוצה בשרידות המשטר ולא בהכרח מסתכלת על האינטרס הלאומי האיראני. פרמטר שלישי הוא הזדמנויות.
לבעלות בריתה של ארצות הברית, ביניהן ישראל, תהיה יכולת משופרת לדחוק את ההשפעה האיראנית. אולם, אני רוצה לצרף שני תרחישים נוספים אפשריים:
כפי שנאמר, אין להתעלם מחשיבות המצב הפנימי במדינות - איראן, ערב הסעודית וכל שאר מדינות המזרח התיכון. אני לא יכולה לדבר על מה שקורה בתוך ערב הסעודית, אבל אצל איראן אנו רואים כתוצאה מהמחאות שהתרחשו במדינה בחודש האחרון שישנה הכרה שאולי זו סוף הדרך. מאז המהפכה האסלאמית איראן מצויה במתח בין כוחות המהפכה לכוחות המודרנה. היו נסיונות לרפורמות באיראן - רפסנג'אני והכלכלה, רוחאני שניסה לעשות שלום דרך עסקה גרעינית עם ארצות הברית ועוד. אנו יכולים להבין שכנראה הרפורמות לא היו מספקות עבור התושבים האיראניים. לדעתי, המשטר יכול ללכת לשני קטבים מנוגדים: או שילך לטרנספורמציה ומהפכה במדינה, או שמא יתר היסגרות, מיליטריזציה וקיצוניות. צריך לזכור שהמצב תמיד יכול להחריף ולא בהכרח ללכת לתרחיש האופטימי.
אפשר לסכם ולומר שכולנו די פסימיים לגבי המצב במזרח התיכון בעוד כחמש שנים. צריכה להיות חשיבה אסטרטגית משותפת בין ישראל, ארצות הברית ובעלי בריתנו באזור. לדעתי התרחיש השיעי יהיה הרסני ומסוכן ויביא להתדרדרות בשל חוסר איזון הכוחות בין העולם השיעי לסוני. איראן מנצלת מצבי כאוס ולכן כל התרחישים הנגטיביים הם הזדמנות להרחבת ההשפעה האיראנית ולכן יש להיזהר מכך. לארצות הברית לדעתי חסרה הבנה של מה שקורה בתוך מדינות המזרח התיכון ובערב הסעודית בעיקר, וזה עשוי להיות מסוכן עבור ארצות הברית ובעלות בריתה.
מר יבגני פיסקונוב (רוסיה)
אוטו פון ביסמרק אמר פעם שהסוג הכי טוב של פוליטיקה הוא לעשות הסכמים טובים עם רוסיה. זה היה נכון לאירופה במאה ה-19 ואני אנסה להסביר למה זה נכון למזרח התיכון במאה ה-21.
ראשית, אין הבדלים אידיאולוגיים חריפים בין רוסיה למערב. לא כלכלית ולא דמוקרטית. רוסיה מחפשת שותפות שמבוססת על אינטרסים פרגמטיים. שנית, למזרח התיכון חלק חשוב בשינויים המתנהלים בעולם הגלובלי. ביניהם, המערכת הכלכלית הגלובאלית. ישנה אי התפשרות של שחקנים בניסיון להתרחב ולהתחזק על חשבון אחרים.
רוסיה במזרח התיכון ותפישתה: רוסיה בראש ובראשונה מעוניינת לנטרל איומים עליה - קבוצות טרור בינלאומיות ומקומיות; מציע להקים קואליציה בינלאומיות נגד טרור בינלאומי, כפי שפוטין הציע ב-2015 - למשל בסוריה נגד המדינה האסלאמית; אזורים מפורזים ומפורקים מנשק כימי לא חוקי - בינתיים כשאתם עומדים בפני איום הנשק הכימי בסוריה, ארגוני טרור מפנים את היכולות הכימיות שלהם מול הממשל בדמשק. זה לא יישאר כך לעד, נשק הטרור הכימי יופנה גם לעוד גורמים בהמשך; כלכלי- קשר לשוק האנרגיה הגלובאלי. רוסיה היא מרכז השפעה עולמי בנושאים אלו ויכולה לעזור. כל עמי האזור במזרח התיכון, כולל חברתנו הטובה ישראל, בהידברות עם רוסיה. ייצוב פוליטי באזור הוא מטרה רוסית, כולל היצמדות לחוק הבינלאומי. אלו ימנעו מעגלי אי-יציבות.
רוסיה תמשיך לתת יד בהרגעת קונפליקטים אזוריים וייצוב האזור. זה יכלול הסכם בינלאומי בנוגע לסוריה. בנוסף, הנושא הישראלי- פלסטיני יכול להיפתר בסיוע רוסי ותמיכה בינלאומית. בנוגע לסכסוך הסוני-שיעי: רוסיה מזה שנים מבקשת להביא לשולחן הדיאלוג את הסונים והשיעים בעולם. יכולה להיות תוצאה כלכלית חשובה לכך עבור למדינות המפרץ.
אנו רואים את ישראל שותפה במערכת האזורית. יש לזכור את השינויים הגלובאליים המתרחשים ביחס להיסטוריה. תמיד זכרו מה ביסמארק אמר בנוגע לרוסיה - ישנו כיום עולם יחב"לי מסובך כמו במאה ה-19.
גב' מישל פלורנוי (ארצות הברית)
לגבי תרחיש א', הסהר השיעי - גשר יבשתי מאיראן, דרך עיראק, סוריה ללבנון ולתימן. זהו בהחלט איום מפתח לאינטרס הלאומי האמריקני, לבת בריתנו ישראל ולפרטנרים במפרץ. גם העברת האוכלוסייה, שיעיזיציית האזור ותקיפות טילים מדויקים על ישראל הם נגד האינטרס של ארצות הברית. מה נעשה במצב זה? הידוק שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל - גם הגנתי וגם התקפי, בתחום לוחמת הסייבר; שליחת מסרים להנהגה האיראנית בנוגע לדאגות האמריקניות לפעולותיה; הפעלת לחץ על האזור – סנקציות; ובשלב הבא- אף צעדים צבאיים על איראן ושלוחותיה. בנוסף, במישור הדיפלומטי נרתום את האו"ם והאיחוד האירופי לבידוד איראן או הידברות עמה. כן ננסה לקשור קשרים לעתיד עם האוכלוסייה, עוצמה רכה.
בתרחיש ב', המחנה סוני, ארצות הברית תתמוך במאמצים ליצירת קואליציה סונית חזקה. אבל, יש אבל גדול - הכל בתנאי שהדבר ייעשה בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, ולא תחת הכתבת כללים מריאד. מה ארצות הברית תעשה במצב כזה? תעודד את מוחמד בן סלמאן לקיים מדיניות חוץ פרו סונית על חשבון השיעים. ננסה להתמקד בצורה צרה יותר על אזורים בהם איראן יוצרת אי-יציבות ונסייע למחנה הסוני. ארצות הברית תרצה לראות דיאלוג ומשא ומתן בין מדינות המפרץ וישראל כנגד איראן וערעורה על יציבות האזור. ארצות הברית תסייע ותספק בסיס לכך. ארצות הברית תחפש לנפץ את הטאבו שאוסר על הידברות בין ישראל למדינות המפרץ.
עם תרחיש ג', בו ארצות הברית לגמרי פורשת מהאזור, אני לא מסכימה. יש לנו לכל הפחות התחייבויות הומניטאריות, אנו לא נעניק כתף קרה לאזור. הייתי מעודדת בני ברית נוספים להתערב בנעשה באזור ולגלות אחריות. בנוסף, ארצות הברית תרצה לערב לא רק ממשלות, אלא גם אוכלוסיות, כדי להביא לשגשוג ויציבות באזור המזרח התיכון - כלכלית וחברתית. נמשיך להיאבק באידיאולוגיות רדיקליות, נקיים שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי, ונרתום אלינו מוסדות בינלאומיים שיסייעו.
מר חגי צוריאל (ישראל)
מה המדיניות הישראלית למול אלו? ראשית, ברור שאיראן כבר הרוויחה מהשקעתה והיא משתמשת בסוריה כמוצב קדומני. היא תגברה את שלוחיה; שנית, יורש העצר הסעודי לא מסתפק ברפורמות פנימיות והוא כבר אגרסיבי במדיניות החוץ שלו. זה חלק מהעניין במזרח התיכון, האירועים מקדימים אותנו.
אני רוצה להציג שני תרחישי אב כלליים במקום:
תרחיש איזון - להבנתי זהו התרחיש הנוכחי: לכאורה more of the same, אבל למעשה from bad to worse - הרעה במצב של ישראל. שנת 2017 עמדה בסימן חוסר איזון בין איראן וערב הסעודית לטובת איראן והציר השיעי. המשמעות עבור ישראל היא שכדי לעבור מתרחיש חוסר איזון הבעייתי הזה לתרחיש האיזון (שאין משמעו מעבר לתרחיש של הכרעה/ עליונות/ ניצחון), צריכים לקרות מספר דברים - מעורבות אמריקנית בעיקר בסוריה אך באזור כולו, צעדים ישראליים, ומידת לכידות המחנה הסוני.
מכאן, שעל ארצות הברית להיות גורם מכריע בסוריה ועיצוב פניה העתידיים. בנוסף, המערכה האמריקנית לבלימת איראן צריכה להתנהל גם בסוריה ולא רק באיראן. להבנתי, האמריקאים מתכוונים להמשיך להיות מעורבים וטוב שכך. סוריה בעיניי הייתה בשנים האחרונות זירת המפתח וממשיכה להיות כזאת גם לשם קביעת תרחיש המזרח התיכון 2023, משום שהמון מערכות יחסים ומאזני כוחות מצטלבים עליה יותר מבכל זירה אחרת בעולם. המתרחש בסוריה משפיע על העולם כולו - ברקזיט, בחירות בארצות הברית, מרקם חברתי- כלכלי בירדן ועוד. בנוסף סוריה היא חוליה מרכזית בסהר השיעי שנגמר בים האדום. לכן המתרחש בה הוא סממן הבסיס לעתיד המזרח התיכון.
סוריה היא מיקרוקוסמוס ואבן בוחן בעת ובעונה אחת. כרגע היא מדגימה התבססות איראנית על אדמתה. מה שיקרה בה בעתיד ישפיע על תרחיש האב שיתממש לבסוף.
מגיבים:
גב' אורית פרלוב
אני לא אדבר על מדינות או על איראן או ערב הסעודית. אני מייצגת את הציבור במזרח התיכון. מה שאנו רואים כרגע בערב הסעודית הוא דה פקטו דיקטטורה. כל המיליארדרים נכלאו במלון ריץ קרלטון במקום בכלא. האזרחים במזרח התיכון רואים את מוחמד בן סלמאן יותר כמו סדאם חוסיין מאשר אתא טורק הבא.
הציבור במזרח התיכון רואה את ארצות הברית כמי שאין לה עוד תפקיד במזרח התיכון. לא מבינים מדוע ארצות הברית צריכה להתערב שם, וסבורים כי תבגוד בכל בעל ברית מקומי אם תצטרך. גם אם זה לא נכון, כך הציבור תופש את המצב.
לפני שבע שנים התרחש האביב הערבי שהחל בתוניסיה, פאידה חמידי הייתה השוטרת "המדכאת" שבגללה בועזיזי שרף את עצמו. כיום יש הרבה יותר משני הצדדים במזרח התיכון - המדכאים והמדוכאים. הדור הצעיר שהתחיל את האביב הערבי כיום נמצא או בכלא, או בגלות, או מושתק ומדוכא. לכן, בעוד כחמש שנים מהיום האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון תהיה חצי מיליארד אנשים מדוכאים ומושפלים. אני לא אופטימית. דבר נוסף שיש לדעת הוא שהגיל הממוצע של אוכלוסיית המזרח התיכון הוא 24, בעוד שממוצע גילאי ההנהגות במזרח התיכון הוא 70. החדירה של האינטרנט והמדיה החברתית היא עצומה ועדיין אין דמוקרטיה וחופש. יש שבעה מיליון פליטים סוריים- האם הם ישובו לאזור יום אחד? הדבר החיובי היחיד
הוא שבולט הוא ירידה בסממני לאומנות.
השגריר לשעבר צבי מגן
העיתוי בו הדיון מתנהל הוא מאוד דרמטי, שכן בעוד אנו משתעשעים ברעיונות אפשריים יש בסוצ'י דיון פרקטי באותם נושאים. גם אתמול התקיים מפגש בין ביבי לפוטין וישנם סימנים שהיה מוצלח. נראה כיצד זה משתלב בתרחישים.
המצב הנוכחי שמחפשים לו פתרונות בסוצ'י הוא מצב של כאוס (הגדרה מתונה למדי). רוסיה מנסה להתמודד עם כל מה שמצאה באזור כאשר הגיעה אליו בספטמבר 2015. אם רוסיה תפתור בעיות באזור, היא תרוויח באוקראינה, במזרח אירופה וביחסיה מול ארצות הברית.
רוסיה היא המתווך והמבוגר האחראי. גם בתוך סוריה עצמה והשחקנים השונים, וגם בקרב השכנים מסביב - כמו ישראל, טורקיה, ירדן וערב הסעודית. בתוך כך ארצות הברית מנהלת מדיניות משלה והפתיעה את רוסיה במחויבות לכורדים. רוסיה מדברת על מדינה פדרלית בסוריה כי הכורדים אינם נכללים, האופוזיציה ושלל הגורמים לא ידברו עם הממשל. אך אנו רואים מה קורה בעפרין בשל כך. רוסיה צריכה לדבר עם השחקנים המרכזיים באזור. אך כל עוד השחקנים האזוריים לא יגיעו למכנה משותף לא יהיה פתרון.
בנוסף, כל עוד ארצות הברית לא תצא מסוריה- רוסיה לא תעזוב. כי אז כל עבודתה שם תרד לטמיון. ארצות הברית מפתיעה לאחרונה ומעורבת בסוריה מבלי לעזוב.
מבחינת התרחישים, רוסיה מוכנה לקבל כל תרחיש כי היא מוכנה לכולם. רוסיה מסתדרת יפה מאד עם איראן ויכולה להסתדר עם תרחיש שיעי. כך גם לגבי תרחיש סוני. רוסיה מדברת עם הסעודים, קונה ומוכרת, בונה להם תחנות כוח גרעיניות, מקיימת עסקאות נפט ומסייעת בבניית מערכות נשק. כך גם ביחס לעסקאות עם מצרים ומדינות סוניות נוספות. התרחיש הכאוטי, מעל כולם, הוא המועדף על רוסיה. עדיף לה שהאזור יישאר לא יציב ולא מאוזן כי אז יש לה תפקיד. עבור ישראל רוסיה מהווה נכס אסטרטגי וחשוב לשקוד על כך שתישאר כזאת, למרות שהיא מאתגרת אותנו.
פרופ' פרנסואה היסבורג
בשנת 2011 באתי לכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי וזה היה תחילתו של "האביב הערבי". כל חבריי הישראלים היו צוננים לגבי מה שמתרחש בעולם המערבי, בעוד שבצפון אמריקה ואירופה האביב הערבי היה אופורי ודיברו על שחרור דמוקרטי. יש סיבה להססנות הישראלית.
לדעתי יש מעט מדי הערכה בתרחישים לגבי מה שיתרחש. בעולם בו טראמפ הוא נשיא ארצות הברית, אנו לא יודעים מה יקרה מחר. בריטניה ביצעה ברקזיט - אנו לא יודעים גם עליה דבר. בנוסף, ישנם תהליכי גלובליזציה, התחממות עולמית וכיוצא באלה. זהו עידן לא יציב של שינויים.
התרחיש הסוני לא סביר בשנת 2023. התרחיש מאד מקורי, הוא מניח שעוד חמש שנים ערב הסעודית תהיה מדינה מובילה ובעלת עוצמה אזורית וגלובאלית. אני לא מאמין בזה. לגבי התרחיש השלישי, הכאוס, הרי שהוא מתכתב עם התרחיש הראשון. מדובר בהמשך מוקצן של המצב כיום. מבחינת אירופה יש שתי זירות מפתח ב-2023 - ערב הסעודית ואלג'יריה. באלג'יריה יש יותר אוכלוסיה וטריטוריה מערב הסעודית. מבחינת אירופה זה הכי חשוב מבחינת הפליטים, כפי שקרה השנה עם סוריה. כדי להקצין את התרחיש עוד יותר, יש קשר ללחץ הדמוגרפי במערב אפריקה והסהרה. תיווצר בעיית פליטות חמורה באירופה וזו תהיה עיקר הדאגה של היבשת.
מנקודת מבט אמריקנית ואירופית אני חושב שנשאיר נוכחות צבאית במפרץ. שנית, אני חושב שיש חשיבות להישארות רוסיה באזור - משום שהם אלו שעשויים לבלום את איראן בסוריה. לבסוף, אם נסתכן בהתדרדרות למלחמה כוללת יש לנקוט מדיניות זהירה כי ראינו מה קרה כאשר כוחות חיצוניים פלשו לאזור, למשל לעיראק ב-2003, או ב-2012 עם משבר הקו האדום בסוריה. אני מסכים עם איתמר בנוגע לסין – בעתיד הם יהיו שחקן ישיר ומשפיע באזור ויבקשו להיות כוח עולמי, אך לדעתי זה לא יקרה בעוד חמש שנים אלא קצת יותר.
פרופ' איתמר רבינוביץ'
ברצוני לציין 4-5 שלבים היסטוריים שהביאו אותנו לנקודת המצב הנוכחית: דה קולוניאליזציה של בריטניה וצרפת, פן-ערביות ותקופת נאצר והמלחמה הקרה במזרח התיכון; עשור לאחר מכן - חזרת האסלאם לאחר דעיכת הפן-ערביות ב-1967, זוהי הזהות השלטת כיום; שלישית, חזרתן של איראן וטורקיה – לאחר שבמאה ה-20 נעדרו מהזירה; משבר בעולם הערבי - ישנן שש מדינות ערביות שתואמות להגדרה של מדינות נחשלות", ואילו האחרות מתמודדות עם בעיות פנימיות וחיצוניות קשות. שלושת הכוחות הדומיננטיים באזור אינם ערבים - טורקיה, איראן וישראל; אחרון הוא דעיכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני באג'נדה האזורית. הוא הפך לפחות חשוב בעיניי מדינות האזור ביחס לעבר.
כיום מצטיירת תמונה סבוכה ומבלבלת, הרס הפרופיל האמריקני באזור למול אקטיביות רוסית עולה. הדבר מביא למציאות מבולבלת שאנו מתמודדים עמה. אני פסימי וגורס שיהיה חוסר איזון ואי יציבות, ונראה יותר מאלו בעוד כחמש שנים. אורית דיברה על בעיות של האוכלוסייה במזרח התיכון וכיצד היא תופשת את ארצות הברית ויתר המדינות. לכן יהיו שלל בעיות שיביאו לכאוס. ראשית, התפוצצות דמוגרפית למול פיחות במשאבים, כמו במצרים. יהיה קשה להעסיק את כל הצעירים המשכילים ולהאכיל את כלל האוכלוסייה. הדבר יביא גם לרדיקליזציה וגם להגירה לאירופה. שנית, הורדת הפרופיל האמריקני מול האקטיביזם הרוסי המחודש ותחילת עניין סיני דיפלומטי וצבאי. סין החלה לגלות יתר מעורבות בסוריה (בסיס בג'יבוט), וכן בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואני מעריך שבעוד כחמש שנים נראה מעורבות סינית גוברת. לכן לצערי כתוצאה מכל אלו התרחיש הסביר ביותר הוא השלישי.