אני רוצה לדחות את ההצעה של בנט לפתוח חזית חדשה-ישנה, היינו בבוץ הלבנוני ודשדשנו שם 18 שנה. מבקשת לפתוח בשומר הסף, מנדלבליט, ולקרוא לו להשעות את עצמו מחקירת הצוללות. אין כאן מחדל אלא שיבוש חקירה, ולא סתם הגדירו את מנדלבליט כ"יועץ המשפחתי" לראש הממשלה. בכל יום שאינו משהה את עצמו הוא מבטא בכך שיש מה להסתיר ומקעקע את מראית פני הצדק והשוויון בפני החוק.
אני אחזור לכאן ולעכשיו, למה שקורה לידנו. לא בעזה או בצפון הרחוק, אלא על מה שקורה איתנו ועם הפלסטינים. אני רוצה לדבר על ציטוט של לוי אשכול, שאמר שעברו עלינו 20 שנים עם שלוש מלחמות ללא הכרעה, ובינתיים עברו 70 שנים עם הרבה יותר מדי מתים. הכיבוש הוא הפצע הכי עמוק והסכנה הכי גדולה למדינת ישראל. האם בעוד 20 שנה נציין 70 שנה לכיבוש? האם מישהו יחגוג 90 שנה לישראל? ממשלת ישראלית רוצה להפוך את הבית היהודי של הרצל לבית היהודי של בנט ואנו רואים את חזון ארץ ישראל השלמה. לסיפוח בלי אזרוח קוראים אפרטהייד. הפתרון היחיד האפשרי הוא פתרון שתי המדינות. אני לא מצליחה להבין את ההזייה בממשלת ישראל בדבר סיפוח. הם חושבים ששני עמים יוכלו לחיות תחת מסגרת מדינית אחת? מה זו הפנטזיה הזאת?
אין לזה שם אחר מאשר מציאות של אפרטהייד. אף אחד לא מתכוון לתת אזרחות לפלסטינים. זה מטריד גם כי בניית שלטון אפרטהייד מצריכה לרסק את הגורמים הביקורתיים בחברה הישראלים. רק בשנים האחרונות רוסקו שומרי הסף של החברה הישראלית בתרבות, בית המשפט, תקשורת ובעיקר מי שמעז למתוח ביקורת על מדיניות הממשלה והופך לאויב המשטר. זאת שגרת חיינו.
עד לאחרונה הייתי שייכת לאלה שיש להם תחושה שאפשר לחיות באשליה שיש סט ערכים דמוקרטיים משותפים, שיש מסגרות דמוקרטיות שלא שוברים ושיש נאמנות לכלליים ממלכתיים מסויימים. אבל ממשלת נתניהו התעלמה וניפצה את החוקים. מה שימנע ממדינת ישראל להיהפך למדינת אפרטהייד היא העובדה שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשןט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו להיהרג , ולא נשלח את בנינו להיות חמורו של משיח של סמוטריץ'. לקווים האדומים הללו יש ביטוי במציאות. לדוגמא החקיקה לגבי האכלה בכוח - הרופאים הודיעו שהם לא יצייתו להוראות הממשלה וכך פשוט אין האכלה בכפייה. הדוגמא השנייה היא החלטת הממשלה לגרש פליטים, כשהציבור אומר לכך לא. מחאה אזרחית מהסוג הזה נגד הנסיונות של הימין הלאומי לכפות מעשים לא מוסריים רק תתרחב ותתגבר. אם אני מקישה משתי הדוגמאות הללו אנחנו יכולים לעצור את הכיבוש. אם הממשלה חושבת שלנצח נשלוט על עם אחר היא טועה, והיא לא תצליח ליישם את החוקים שלה כי אנחנו לא נהיה שם. המחוייבות לזכויות אדם ולדמוקרטיה היא בנפשנו וכדאי שהימין יבין את זה. ואם החוק יהיה לא חוקי יהיה סירוב מוסרי מתוקף היהדות והערכים האוניברסליים.
אנו אומה של אנשים שיודעים לעבוד ולהצמיח פתרונות, וישראל שאני מכירה ידעה לראות מטרות וללכת בכל דרך כדי להגיע לשם. זאת מדינת ישראל שאני מכירה – עצמאית, יוזמת ומקורית ,ואם אנחנו לא מוכנים לציין גם 70 שנה לשלטון על עם אחר עלינו לשאול את עצמנו איפה נהיה עוד 20 שנה ומה אנחנו מוכנים לעשות למען כך. שנת ה-70 של ישראל הופכת לשנה מכרעת לגבי אופייה של ישראל. אי אפשר להמשיך לנהל את הסכסוך. לא עוד. היה לנו די מזה והציבור בישראל תומך בפשרה. הפתרון נותר אחד: שתי מדינות לשני עמים. לא רק שזה אפשרי, זה כורח המציאות. הגיע הזמן שישראל תיקח יוזמה, אם נתניהו לא יודע כיצד לעשות זאת יש הרבה אנשים שיודעים וההכרעה היא בידיים של כולנו.