נדמה שהדיון סביב גיוס לוחמים זרים מערביים ל'מדינה האסלאמית' הפך לנפוץ בשיח המחקרי והתקשורתי, אבל פחות תשומת לב מוקדשת לאלפי מוסלמים בני המזרח התיכון וצפון אפריקה, שנוהרים אף הם לשורות 'המדינה האסלאמית'. רוב הלוחמים הזרים באים מלוב, טוניסיה וסעודיה, כשהם עוזבים מרצון את מולדתם ונלחמים בשם החלום הרומנטי ש'המדינה האסלאמית' בנתה עבורם.

ההתמקדות התקשורתית בלוחמים זרים המגיעים ממדינות המערב נובעת ככל הנראה ממספר סיבות: אולי בגלל שאינם "הבן של השכן", אולי כי אינם דוברים אחת מהשפות הרומאניות, או שמא אינם מהווים איום ישיר. ברמה הבסיסית יש דמיון בין הלוחמים מהמערב לבין אלה שבאים מהמזרח התיכון: מדובר לרוב בצעירים המחפשים אחר חירות וזהות דתית. עם זאת, בני המזרח התיכון וצפון אפריקה לרוב חוו גם עריצות קשה, עוני ניכר, אבטלה ועוינות כלפי האסלאם הסלפי. נכון שהמערביים מחפשים גם הם קהילה אידיאולוגית, אבל בני האזור מחפשים בית בו פעילותם הדתית יכולה להישמר בחופשיות ולשגשג.

'המדינה האסלאמית', כפי שהשתקף באמצעות קמפיין מדיה מסיבי, חוללה סדרה של קרבות עזים וניצחונות שג'יהאדיסטים צעירים מאמינים שבהם מצויה התשובה לצרכיהם האידיאולוגיים. אחרי "האביב הערבי", ולאחר הכישלונות הרבים להביא לשינוי, 'המדינה האסלאמית' מספקת תקווה לשינוי המשטרים הישנים. המסר אותו מפיצה "המדינה האסלאמית" מכיל דימויים ארכיטיפיים: הדמות הראשית, הגיבור, שנלחם נגד דמות הנבל. בני הבליעל, עבור 'המדינה האסלאמית', הם רבים: הממשלים הפרו מערביים (סעודיה, מצרים, ירדן ועוד), המערב, השיעים, מיעוטים, סונים "מתונים". 'המדינה האסלאמית' כתבה בהצלחה נראטיב מקיף של "אנחנו נגד העולם", שמושך בקלות צעירים מוסלמים מדוכאים שמחפשים תכלית בחברה שהם מאמינים כי בגדה בהם.

דיכוי וייאוש הן מילות מפתח להבנת הסיפור. המוסלמים היו מדוכאים לפני "האביב הערבי" והפכו אף יותר מדוכאים אחריו. כך מטוניסיה למשל, שעל הנייר הינה המדינה היציבה ביותר מבין אלה שחוו טלטלה, התגייסו שלושת אלפים לוחמים לשורות 'המדינה האסלאמית'. ניתן לייחס זאת לתוצאות המחאה של 2012 במדינה, אחריה אווירת חופש הדת שהושגה לאחר המהפכות ואפשרה לסלפים לנצל את החירויות  וליצור רתיעה שגרמה למשטר החילוני החדש להתרכז בהשגת ביטחון מול הטרור הסלפי-ג'יהאדיסטי. טוניסיה טרם התרפאה מהשחיתות, טרור, הפרות של זכויות אדם וצנזורה כבדה.

'המדינה האסלאמית' (אז עדיין דאע"ש) ניצלה את משבר הזהות שהאזור התמודד איתו לאחר 2011, וטענה שהיא המענה לחרדה. עבור לוחמים זרים מסעודיה, שלא חוו טלטלה בארצם, 'המדינה האסלאמית' מציעה חזרה אותנטית לשורשי האסלאם. במצרים, האחים המוסלמים נבחרו לשלוט אך נדחקו הצידה בסופו של דבר – האסלאם מילא את תפקידו בשלטון המצרי ונכשל. כך, כיום, 'המדינה האסלאמית' נותרה השחקן היחיד שלא משתתף במשחק הפוליטי, ולמעשה מציעה תהילה ועתיד באופן שבו האסלאם הפוליטי נכשל.

הלוחמים הזרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה הם חלק מבעיה רחבה יותר. 'המדינה האסלאמית' ניזונה מהדיכוי במדינות כמו טוניסיה, שמשכנע זרים להצטרף כי במולדתם הם לעולם לא יזכו לחירות דתית. לכן, הבסת 'המדינה האסלאמית' לא תיתכן באמצעים צבאיים בלבד. כלומר, רק באמצעות ירידה לשורש הבעיה במדינות כמו טוניסיה או סעודיה, ניתן להביס את 'המדינה האסלאמית'. זאת מפני שכרגע כפי שהנראטיב משתקף, נוצר משחק סכום אפס בו המדינה האסלאמית ממנפת לטובתה את תדמית הגיבורים מול הנבלים, ביטחון מול מוות, רגש נגד ריאליזם, ומהתבנית לפיה הבחירה היא בין להיות חשדן כלפי 'המדינה האסלאמית' ולהישאר מדוכא לנצח בארץ מולדתך, לבין להיות שותף של 'המדינה האסלאמית' שמייצגת את האסלאם בהדרו. בסופו של יום, עבור המוסלמים במזרח התיכון, 'המדינה האסלאמית' אינה בהכרח האופציה הרעה מכולן.

אחד הדברים שניתן ללמוד מכמות הלוחמים הזרים שמצטרפים ל'מדינה האסלאמית' הוא הייאוש שמתפשט באזור. עם אבטלה קשה של אנשים צעירים וחזרה לדיכוי דתי, 'המדינה אסלאמית' היא אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת. זו אלטרנטיבה שנעה קדימה עם השינוי שהופך את האסלאם למרכז של ח'ליפות דה-פקטו במקום שבו האחים המוסלמים ואל-קאעדה נכשלו עד כה. התחרות ששני גופים אלה מציבים בפני 'המדינה האסלאמית' היא קטנה, שכן זו מציגה תוצאות ממשיות בנושאי כלכלה, זהות דתית וקהילה. חשוב להבין ש'המדינה האסלאמית' מציעה פתרון אסלאמי כמענה למשבר זהות אזורי רחב עבור צעירים מוסלמים רבים, שנקלט בגלל התנאים הסוציו-אקונומיים הדלים שאפיינו את האזור במשך העשורים האחרונים.

המערב אולי אינו מפנה את אור הזרקורים ללוחמים הזרים הללו שאינם קשורים ישירות לדאגותיו, אך ההתעלמות היחסית מהלוחמים הזרים שמוצאם במזרח התיכון וצפון אפריקה היא נאיבית ביחס לסוגיית היסוד שקשורה ל'מדינה האסלאמית'. ישות זו מסוגלת למשוך תשומת לב עולמית דרך הסיפור הארכיטיפי שיצרה, כשהלוחמים הזרים הרבים רואים ב'מדינה האסלאמית' כלי לדחיפת האידיאולוגיות שלהם ביעילות - היא פשוט ידעה להביא את  קצה החוט לאלה שמחפשים. התוצאה היא ששום שחקן אחר לא הצליח לדחוף אידיאולוגיה אסלאמית למרכז הבמה יותר מ'המדינה האסלאמית' בשנים האחרונות, בין אם הוא נחשב "קיצוני" ובין אם לאו.

*דניאל לוין היא עוזרת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי